משאלות

על מה כבר נותר לי לכתוב? איזה מצבים נותרו פתוחים ומחכים לניתוח המשוכלל שלי? אין יותר, נגמר. המציאות חוזרת על עצמה והכאב ממוחזר. נגמרו לי המילים לתאר בהן את הכאב. הרגשות הברורים כבר רחוקים מידי מהדף הלבן שלי. אני כועסת, על עצמי, ועליו, ושונאת אותה. ושונאת את עצמי. ואני כבר עייפה. כל כך עייפה. ותערובת הרגשות יושבת לי בחזה ומסרבת לעזוב, ואני מתגעגעת... ולא מבינה, אם אלוהים מכוון את הכל על פי התוכנית, למה אני מרגישה שמשהו כאן פשוט לא בסדר.   והרי, ניסתי כבר כל כך הרבה. עשיתי הכל, גילמתי את כל התפקידים הדרושים, לפי הספר הלא כתוב "איך להפטר מאהבה לא רצוייה", שאת ניסוחו שדרגו כלל הלבבות האוהבים מאז שחר האנושות.  אבל הכובד הזה באזור החזה פשוט לא נעלם. ואם אלוהים היה רוצה לעזור לי, הוא לא היה מציב אותו ביום שלישי ושבת באופן קבוע, לידי במשך שנה שלמה. לנשום ולהתפתל מהמגע שכמעט מתממש בינו לביני. וזה נכון שבאזשהו שלב כבר הפסקתי להאמין, פעם עוד חלמתי עליי ועליו מתקנים את הכל וחוזרים בהתלהבות מחודשת... העור שלו חוזר להיות שלי, נצרב ומתחמם בשמש, אנחנו נוסעים לים... וכל החברים יודעים "זה היה ברור, הזוג המכוסח שהסיפור שלו לא באמת נגמר, חזר..". אבל בשלב מסויים כבר הפסקתי להאמין, וכשהוא רצה שאלווה אותו לבית שלו ויכולנו שנינו להיות לבד, העדפתי שלא לשנות את תוכניות הערב שלי, וללכת להצגה. אז למה לי להתפלא חצי שנה לאחר מכן, עכשיו? לראות תמונות שלו ושל חברה שלו בים. העור שלו לגמרי שלה, ואני ילדה שמפריחה משאלות ולעולם לא מקבלת אותן בחזרה. על זה הכעס העיקרי, אני חושבת...על זה שאף פעם לא קיבלתי את הסוף הטוב, ההתגשמות המלאה של המשאלה, הדיאלוג המוכר בסוף הספר של ג'יין אוסטין. תמיד המשכתי לחייך ועוד כל כך האמנתי, אבל בשלב מסויים כבר ויתרתי.... על זה כנראה שנותר לי לכתוב, על זה שלי אף פעם לא מתגשמת המשאלה.  על זה  שאני מיואשת וצופה בחזיון היפייפה שלי מתאדה אט אט מול לעיניי. הלוואי והיה לי כח להאמין, הלוואי והיה לי כח להתחבר לתחושה החזקה הזו שאני מרגישה בפנים, ולדעת להעמיד אותה איתנה וחסינה מול עובדות החיים. לא להתקפל, לא להתרגש מכל תמונה של הגוף המוצק והנשי שלה ליד האהוב הרזה שלי. לא לכעוס על הגוף הרזה שאם קצת ישמין יהיה נשי, שלי.שמתאדה אט אט יחד עם המשאלות היפהייפיות והאבודות שלי.