אלוהים איך את שרה בי

זר

שנים,

על ספסל בשדרה,

בה את נוהגת לחלוף

בדרך לחייך.

רואה אותך משתנה,

ילדה, נערה, אשה.

קבועה.

נוף חיי.

ואני

מלכת שבא

קחי אותי למקומות

בהם לא הייתי מעולם.

קחי אותי עכשיו.

אל המחילות התחתונות

המסתתרות מתחת לגאווה.

אל החשיפה המשחררת.

אל מרחבי השפלות.

אל עלבון הבראשית.

לשבר את הכבוד-

המשמר ומדכא כל ענווה,

כניצן דרוך.

כפת חרבה ובג רשעים,

שאף פעם אין די לה,

להבריח שערי חושך.

קחי אותי אל המקומות בתוכי,

שלא הצלחתי לחדור אליהם לבדי,

וגם לא ניסיתי.

נראה אם פרחה גפן סרוחה

כצורי לסהרורים.

בואי אלי נקיה, מעורטלת.

מוכנה למסע בין הזמנים.

להמריא על כנפי נכאות

מעל הממלכה, הנשמה,

כמלך על מלכת שבא שלו.

קריעה

באת אלי ממנו

מושפלת מבט.

חיבקת קרוב,

שלא אביט בעינייך.

דומעת בדממה את חייך

אל צווארוני המעומלן.

מהסה יבבה חרישית

באזני הערלה.

מרסנת רעד גו אחרון

על כתפי הגרומה.

מתעשתת,

נקרעת,

מתנתקת,

נפרדת

ומתרחקת.

מדממת שארית אהבתך אלי

על מדרכה זרה ומנוכרת.

נאספת אט,

מזדקפת.

הולכת אליו.

ואני כלי ריק

מיותם,

קורע קריעה,

מתאבל בגללי,

מתאבל בגללך,

בגללינו.

מאחרת בנשף

מאחרת בנשף.

 נתפסת בצלצול חצות,

במרכבת חייך האמיתית

חולה, לבד.

בלי נסיכים בעקבייך.

רק אחרי לכתך

יקוננו לך,

יקשרו לתוארם כיתרך.

יעטרו כטווס זעקתך,

 הבלתי מובנת

הבלתי גמורה.

עכשיו כבר

כל כך

מאוחר,

לך

רדוף זיכרונות

 דחוסים עד מחנק

 הרודים באתמולי

 לזנב כעמלק

 בשמש העולה בשחרי

 אני קוצר את שדה

 שיבולי הזהב

 לארץ חרולה.

 שבע אפול

 שבע תקימי

 עד כי חפה ראש,

 נסוג מחפירות חיי,

 אני בא אל שירייך

 ערום מדעת,

 כאל מקווה טהרה

בעיר מקלט.

החמצה

לקחת אותי לסרט

 שאיני זוכר את שמו

 ישבתי לידך  שנים,

בוהה,

 רואה ולא רואה,

 איני זוכר תוכנו.

 אולם מלא

 מפה לפה,

 ורק את לצידי שם,

 בשבילי.

 ורק לקראת הסוף,

 בשלב הכתוביות,

 הבנתי,

 שזאת את,

 כותבת התסריט

 ומעצבת התפאורה.

 מלהקת השחקנים

 ושחקנית ראשית.

 אחראית התאורה,

 המפיקה,

 וגם הבמאית.

 ואפילו הקהל

 בעל ריבוא פנים,

 שמחא לך כף.

 דמה בדיוק רק לך.

 ואני שכל כך

 התרגשתי כל השנים,

 רק מהישיבה לצדך,

 החמצתי את סרט חיינו.

 עכשיו אני חייב לקנות שוב

 שני כרטיסים

 כדי לראות ,

 להאמין,

 ואולי גם להבין,

 מה זה בדיוק,

 ואיך,

 את מצליחה

 במה שאת עושה לי.

 אבל כבר אין לך

עוד  ערב פנוי

עבור שנינו.

המתמיד

במקום בו כף רגלך דרכה

מעדנות,

אני מצמיח שורשים.

אל הנקודה באופק אליה

הישרת מבט,

אני מקדיש תלתלי לשמיים.

כסומא בארובה אחרייך

בלי לשאול ולבקש פשר.

רק נפשי ורוחי הנודדים

פורעים סדרי עולם

ומשחקים בך מחבואים

עשר

עשרים