המקיניל'י'ס שלו

הוא תמיד מזהה את השאיפה מהסיגריה שתגמור לו את היום.

וגם את השלוק מהמקינלי'ס שיחסל לו את המחר.

טוב, לא מזיז לי ממנו, גם יתפגר פה על המקום.

אולי זה בכלל יהיה יותר טוב. לעזאזל עם המקינלי'ס.

"הנה, זהו – הלכה לי השינה," – בוכה ובוכה- דמעות אמת.

טוב, אין לי להכיל רגשות כלפיו יותר משיש לו לעצמו.

כלפיו, כלפי הסובבים אותו, כלפי העומדים אותו.

שיהיה כבר מת, אני מסתכל עליו בגועל. תמות- אני חושב.

"אתה לא יודע איך זה מרגיש," תמיד אותו המשפט המתנשא.

"אל תגיד לי מה אני יודע!" הייתי רוצה לומר בפנים.

אבל למה שאני אגיד לו? מה זה יעזור לי בחיים.

שיתבטא, אני חושב. שיתבטא את מה שיש לו להתבטא פה.

"אני אתלה את עצמי ואסיים את זה."  ובא לי לצחוק לו בפנים.

"אל תדבר ככה." אני אומר במקום, כי זה מה שצריך.

"אל תגיד לי איך לדבר!" מה הוא מתעצבן עלי ככה?

"תדבר, תדבר, תדבר מה שאתה רוצה. ותתלה את עצמך."

ותמיד אני מצטער שלא שלטתי על עצמי.