יצירות אחרונות
מבט אל ילדותי בצל הורים ניצולי שואה (0 תגובות)
מרים מעטו /שירים -05/05/2024 22:16
מעשר זיכרון (4 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -05/05/2024 18:14
הַחַיִּים יָפִים - עפ"י סִרְטוֹ שֶׁל רוֹבֶּרְטוֹ בָּנִינִי (3 תגובות)
אביה /שירים -05/05/2024 17:38
הִזָּכְרֻיּוֹת / תִּתְאַכְזְבִי, / (3 תגובות)
רבקה ירון /שירים -05/05/2024 14:29
מפלה (1 תגובות)
אדם אמיר-לב /שירים -05/05/2024 07:50
שִׁיר הוּא לֹא רַק צוּרָה - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (14 תגובות)
שמואל כהן /שירים -05/05/2024 02:38
אי אפשר עוד (5 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -04/05/2024 22:19
סיפורים
הכורסה הנוחההכורסה הנוחה זו הייתה תקופה חורפית ברחוב "הראשית" פינת "הבל חירה". כמו בכל חורף, כל התושבים - שפעם היו חייהם מלאי תוכן – עכשיו ישבו בבתים ונמנעו מלצאת לקור הסערה שבחוץ. לא שבתוך ביתם היה יותר חם מאשר מחוצה לו, אלא שכשהתכסו בעשרות שכבות הם ידעו שאמור להיות חמים ונעים. ביום סתמי אחד, במשפחת ישראלי שגרה באותו מקום, רצה הילדה אל החלון, הסיטה הוילון, שפשפה עיניה וראתה את השיכון שממול עולה בלהבות. קראת מייד להוריה ואחיה. אלה החלו מיד בתהליך הקימה מהכורסה, שכן זעקת אמת זה דבר ממש לא נורמלי. בעודם מתארגנים לקימה מהכורסה, שמעה הילדה זעקה של ילדה אחרת מעבר הבניין. ליבה הלם בה. היא קראה להוריה מהר. לאחר חצי שעה- שעה, כשהצליחו בני משפחתה לקום מהכורסה (מי מאיתנו אינו יודע כמה קשה לקום מכורסה נוחה ביום חורפי), ניגשו לילדה. הילדה, שכל גופה תזזיתי ומזיע, הסתכלה עליהם בכעס וצעקה: "הבית נשרף! היה אפשר לכבות! כבר מאוחר מידי! נשארה ילדה בגילי, היא צעקה לעזרה! עכשיו נעלמה! איפה הייתם?!" הוריה חייכו ואמרו: "על הכורסה, מתוקה. לא צועקים בין שתיים לארבע" תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |