הרחק מהביצה המקומית (בהשראת שיריו של מוטי "צפוף לי" ו-"לרדת")

החלטתי לברוח מן ההמון הסואן

להתרחק מהצפיפות

לשאוף אוויר פסגות של נֵכָר

להימצא בין בני תרבות.

אז לקחתי מקלי וגם תרמילי

ויצאתי לנדוד ברחבי העולם

כיסיתי כברה רצינית במפה

הייתי קצת פה והייתי קצת שם,

הכרתי דברים ממש מוזרים

כמו לעמוד בתור בלי חשש לבריאות

כמו נהג אוטובוס שמאחל לי "Have a nice day"

וזבנים שמחייכים אלי באדיבות,

פגשתי עובדי ציבור שהתעניינו בשלומי

וקדמו את פניי ב-"How do you do",

והכי מוזר היה לשמוע את השקט

איש שם לא צועק במקומות ציבוריים

אף אחד לא הפגיז אותי עם טעמו המוזיקלי

כשבא לי דווקא לישון שנת ישרים.

אבל לכל דבר מן הסתם  יש סוף

ובמהרה שבתי לקלסטרופוביה המקומית

וכמה שמחתי לשמוע שוב עברית

ולהתפלש מחדש בביצה הישראלית.

"Home, sweet home" – הן לא מילים בעלמא,

ובתחושת השייכות לא ניתן לסחור          

וכדברי גאון בשירו האלמותי

"כמה טוב לנסוע, אך עוד יותר לחזור".