תנו לי לספר לכם סיפור מוזר על אנשים נורמלים.
באותו יום סיימתי לעבוד מוקדם, אולי בשעה 15:00. הייתי אז בסך הכל פקידה במוסך קטן שמטפל ברכבי פורד. בראשית הדרך חשבתי שזו תהיה עבודה זמנית של כמה חודשים עד שאתחיל ללמוד משהו, אבל נשארתי כמה שנים. אל תשאלו אותי למה, אני חושבת שפשוט היה לי נוח. תמיד קינאתי באותן פקידות בגיל העמידה שמגיעות לעבודה עם קופסת אוכל מפלסטיק ובה שני מלפוננים שטופים וקלופים וקופסת קוטג' ומתייחסות ללקוחות כאלו היו מארחות במסעדת גורמה בבורדו. נו מילא, אלו היו החלומות שלי. היה לי חדרון קטן אליו היו ניגשים הלקוחות להוציא כרטיס טיפול לרכב אותו היו מחזירים לי מוכתם בגריז לסגירת חשבון, בכך, בערך הסתכמה לה מהות משרתי. את המוסך ניהל מנחם שכבר היה מכונאי זקן ושחוק שדווקא היה נחמד אליי, אולי משום שלא היו לו ציפיות מרחיקות לכת מן החיים. בשנה השלישית לעבודתי חזר אלי, בנו, מטיול בהודו והחליט לעבוד במוסך כמה חודשים. גם הוא נשאר שם. מולנו היתה חברה לציוד משרדי שם עבדה סימה, גם היא פקידה. אלי התאהב בה ואחרי חיזורים נואשים מצידו וסירובים עיקשים מצידה, הם התחתנו. חודשיים אחרי החתונה הוא בגד בה איתי. לא נמשכתי אליו כלל אך חולשה הורמונלית רגעית הניעה אותי לכך. אין לי באמת תירוצים אחרים עבורכם.
לא הייתי משקיעה מידי בעבודתי, הכרתי אותה על בוריה והפכתי מכניסטית. למרות שעבדנו במוסך רק שלושה הייתי מתגנדרת מעת לעת, ג'ינס צמוד ונעלי עקב, לא בטוחה שמישהו ראה, אבל אני נהנתי להתלבש לעבודה כמו נסיכת הייטק.
ביום חמישי אחד שבתי הביתה בשעת ערב חורפית, עדיין גרתי אצל הוריי, בת 27 הייתי. בתיבת הדואר היתה מונחת הזמנה לחתונה עבור שרי וקסמן ובן זוגה. השולחת היתה בת מחזורי, איך לומר, לא מחברותיי הקרובות בבסיס הראשון בו שירתתי שהחליטה כי ראוי שאמנה בין אורחיה. בניגוד גמור למנהגי להתעלם מהזמנות חתונות ידי החובה, החלטתי ללא כל סיבה ממשית לפקוד את הארוע.
כמה ימים לפני מועד הארוע נדרשה אמי לקנות לעצמה שמלה עבור עוד ארוע שגרתי במסגרת החברה, אז ניצלתי ההזדמנות והתלוותי אליה. נפגשנו באלנבי פינת שנקין בתל אביב ועשינו את צעדנו לעבר שוק בצלאל בתקווה למצוא מלבוש הולם. אמי רכשה לעצמה עוד שמלה יוקרתית-זולה ואני, השתדלתי שלא להסתיר את פשטותי המכופתרת בשמלת צמר אפורה.
בטרחה מוגברת ביקרתי אפילו מעצב שיער שכונתי שהעניק לשיערי מראה קרה קלאופטרי בעל קוי חיתוך חדים.
בערב הארוע אבי הסכים בנדיבות יוצאת דופן לאבזר את עלמתו ברכב מפואר עליו מתנוססת הכתובת "תריסי ניסים" להשלמת המראה הכובש. למי באמת היה אכפת, הכל הרי למראית עין.
במשרד כבר הדפסתי את המפה המכוונת לאולם שבצומת שפיים ומרקרקתי את הנתיב בטוש סגול, כיאה לנווטת טועה כרונית. בהתחשב בפקקי התנועה האיומים יצאתי לדרך בשעה סבירה, התחשק לי לשקשק משקאות בכוסות בקבלת הפנים, שהרי שכבר אשב באחד השולחנות, קרוב לוודאי שלא אכיר איש מן המוזמנים.
כמה אמות לפני שער האולם החלתי מתברברת בניווט. נכנסתי לכביש קטן שהוביל אותי אל משק חקלאי וממנו אל כביש עוקף ואז שוב חלילה למשק ששערו החשמלי נסגר עליי. חייגתי למספר טלפון שהתנוסס על שלט בגב השער אך איש לא השיב. נסיתי לטלפן שוב ושוב ושוב ושוב... והחלתי מרגישה את מחושי עצביי בכל גופי. השעה כבר היתה קרובה לשבע ושלושים ואני כלואה. איש לא יצא מאותו המושב וגם איש לא נכנס בשעריו במשך אותן שעות. כביש ארוך ומתפתל שהוביל אל ראשון הבתים מחק את סיכויי להגיע אל מושיעיי. דמעות החלו זולגות כורך מוצקתי והייאוש החל מכרסם לאט את מוחי. שפתיי כבר דיממו להן מנשיכות העצבים. השעה היתה קרוב לתשע ואני כלואה. רציתי רק לצאת ולברוח בחזרה לביתי. עצביי כבר ממש רפפו ולא יכולתי לשאת את הגזירה שהוכתבה עליי. מחשבות אלימות הכניעו אותי והכתי עצמי עד עלפון.
באותו הבוקר כבר לא ביקרתי את מוסך מנחם ובנו. נשארתי עוד שנים ארוכות במיטה מנסה לשכנע את אמי האומללה להסביר לי מדוע התבלבלתי בדרך ופספסתי את קבלת הפנים. לא יכולתי להשלים עם מר גורלי שגזר עליי לא להגיע לאותה חתונה אומללה. למה?#! הייתי צורחת בקול מחריש אוזניים ואמי היתה בוכה.
