לָאִמָּהוֹת   /  נעמי רוזנברג

ארבע שנות בית הספר התיכון

תחלפנה חיש כאור יום

ובפסת יום ששי

שבדחק נותרה,

ידים אוהבות

תתלינה על חבלי הכביסה

מצעד שלם של חקי ועוד חקי

ומן הנעלים תסרנה,

ובקשי, שכבות של בץ.

אצבעות זריזות

תארזנה חבילות

דחוסות עוגיות ושקדים

ואהבה עטופה ב"ביסלי" ו"כף-לי."

ובמרוץ האמלל

הנדון מראש לכשלון

להבין שפת סלנג

וראשי תבת מתמיהים

כמו: שחפ"ץ ופק"ל ומרנ"ט

צמ"פ ותרח"ט

תצאנה וידכן על התחתונה.

ובהביטכן בו תערג נפשכן

אל ימי התיכון המפלאים.

 שלחנה ידיכן אל כל רגע,

החזקנה בו, כי חומק הוא.

שאבנה מלא ההנאה מהבנים

(ואף כי במבחן אחרון

הביא "כמעט-טוב" מרגיז

מכשול בדרך היותו רופא, רב,

עורך דין או איש מחשבים).

כי ליום תכונה מוזרה

שבן יום הופך הוא לאתמול

וזמן שוטף כנהר.

היינה עמם בכל רגע

והבטנה בהם בעינים טובות -

עיני אמהות.

קַרְנֵי אֹפֶק   / נעמי רוזנברג

תמול -

שדה ברקנים,

ניחוח יסמין,

קרנים אחרונות

נוגהות

נוגעות

בזריחה חדשה,

לוחשות תפלת הדרך

בין שתיקה לשתיקה.

מחר -

שדה תלמים,

אל פסגת הר

שביל מעפיל,

כלניות עד כלות העין.

ובאפק -

כעולל שאך נולד

עטור קרני אדם

וזך

בקר לבן.

נפגשים תמול ומחר

ברנן תפלת שחרית.