סיפור סתם (אין לי שם)

כשדוד שמעון היה בא לבקר אבא היה מושיב אותי על ברכיו ואת אחי לשמאלו ונזכר בימים ההם, בהם אבא ושמעון עבדו בלול. בארבע לפנות בוקר התרנגול היה קורא ומזכיר להם שזוהי השעה, ושעליהם להחליף את הנסורת המלוכלכת בחדשה, ולפזר דורה ושיבולת שועל באבוסים, ולמלא מים בשקתות הקטנות האדומות. ודוד שמעון אז היה לוחש לי באוזן, כדי שאבא לא ישמע, שאת הדורה היו מפזרים ליונים בשובך ולתרנגולות בלול הם היו מפזרים כופתיות תערובת שקנו אז ממרכז המזון האזורי. אבא בכל זאת היה שומע, מבטל את דבריו בתנועת יד וממשיך. אחרי שסיימו לתת לתרנגולות לאכול הם היו רצים להתקלח, חוטפים משהו לאכול ובקושי מספיקים לארוז את התיק ולרוץ לבית הספר. ודוד שמעון היה קם, נותן לאבא טפיחה בפדחת ואומר: אבא שלכם חצי מימות השנה היה מגיע לבית הספר מסריח ומזוהם עד שאף ילד כבר לא רצה לשבת לידו בשולחן. ואני הייתי חושב שזה בדיוק מה שאח שלי אומר לי כל הזמן, שאני מסריח. אבא על זה כבר לא היה שותק ואומר שדוד שמעון הוא גוזמאי בדאי ושזה קרה רק פעמים ספורות. וגם זה רק בגלל שבאותן השנים, אם רצית להתקלח היית צריך קודם להבעיר את האש בדוד הנפט, ולא תמיד היה את מי שירוץ עם המיכל הריק לתחנת הדלק וימלא אותו בנפט, במיוחד אם ירד גשם שוטף בחוץ. את זה דוד שמעון היה מאשר ושניהם היו פורצים בצחוק כאילו שהם בהופעה חיה של צ'רלי צפלין, או משהו כזה. עד שאני הייתי נותן לאבא מכה בחזה עם המרפק והוא היה ממשיך. מספר כי בסוף יום הלימודים בבית הספר דוד שמעון תמיד היה עוזר לו לסחוב את התיק, שהיה כבד מאוד באותם הימים. ואחי, שהיה כבר מהרגע הראשון עושה פרצופים של שעמום, היה קם וצועק על אבא שהיום התיקים כבדים יותר ממה שהוא יכול לדמיין, אפילו! ככה הוא היה אומר, אפילו. ובדרך כלל גם היה לוקח את תיק בית הספר שלו מהחדר השני וזורק אותו על הרגליים של אבא, כדי שהוא ירגיש. דוד שמעון מיד היה תופס את אחי באוזן ואומר שככה לא מתנהגים אל אבא ושיתבייש לו. ככה הוא היה עומד, חורק שיניים, גב כפוף והראש מושפל, עד שדוד שמעון היה עוזב לו את האוזן ומיד הוא היה רץ משם לחדר השני ושוקע מול המסך. אבא היה רץ אחריו ומנסה לנחם אותו, ואני הייתי עושה פרצופים מבוישים לדוד שמעון. אבל אחרי כמה רגעים כבר הייתי לוקח דף ועפרון ורושם כמה חד-שירים, שאני כותב אותם כשאני במבוכה. כאלו שירים כמו חמ-שירים אבל עם שורה אחת.

למשל:

ההרים זולגים ממני אל הים.

או:

צעדי טבולים בצבעי הקשת.

עד שאבא היה חוזר. ואז דוד שמעון, עוד לפני שאבא היה מספיק להגיד משהו, היה אומר: הוא יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר. בטון בוטח כזה כאילו שאלוהים לפני רגע לחש לו את זה לתוך האוזן. ואבא, כתגובה, היה אומר בקול רם כדי שאחי ישמע, אתה מפסיד.. אני ממשיך לספר.. ואחי לא היה בא, רק צועק בחזרה: הסיפור שלך לא מעניין אותי בכלל! או משהו דומה לזה. אבל אני דווקא הכי אהבתי את המשך הסיפור, זה שאחי כמעט אף פעם כבר לא שמע.