כל הדברים שאיבדתי

כל הדברים שאיבדתי נשטפים אל הים. השמיים בהירים והשמש בוהקת. והנה – ממש שם על הסלעים, הדברים שאיבדתי נשטפים הרחק-הרחק. כל גל שוטף עוד ועוד דברים. ואני מביט מרחוק – בעצם לא כל-כך רחוק – מביט בעצב ותחושה איומה בקרבי. אני מרגיש אותה בבטן, מעין תחושת מוות שכזאת. אני מרגיש איך היא גומרת לי את האוויר, חונקת אותי.

כל הדברים שאיבדתי נשטפים אל הים. שחף עף בשמיים חפים מענן. אני רואה בין ערימת הדברים שאט-אט מתמעטת, אני רואה את כל החברים שאיבדתי, את כל האהבות שהרסתי. את כל הרגעים שחלפו ברוח. גל גדול בא ועולה על הכול, וכשהוא הולך הוא לוקח איתו עוד כמה רגעים, עוד כמה דברים ש- עכשיו כבר אפשר להיות בטוחים לגמרי – איבדתי לנצח.

כל הדברים שאיבדתי נשטפים אל הים. מרחוק הולכת וקרבה אלי דמות שחורה. אני מביט על הדברים שאיבדתי ורוצה לעצור את הזמן. רוצה להציל את כל הרגעים שנשטפים אל הים. לשים אותם בצנצנת כדי שתמיד אוכל לחזור אליהם. אין פה אף אחד מלבדי – רק הדמות השחורה שהולכת וקרבה אליי. זיעה על העור. גם העיניים מתחילות להזיע...

כל הדברים שאיבדתי נשטפים אל הים. נגיעה מקפיאה בגבי. אני מפחד להסתובב ולהסתכל. לא. במקום, אני קופץ מהמזח ורץ אל עבר הסלעים. "תמות נפשי איתכם!" אני קורא לעברם. הסלעים חדים וקורעים את כפות רגלי. אני נשכב על הדברים, מחבק את ידיי סביבם ברגע אחד של אושר מחניק. השמש בוהקת אבל החמסין נמצא בתוכי. אני שמש קטנה ביקום. ופתאום יש צל. אינני מספיק להרים את ראשי וכבר גל גדול וקר יורד עלי בחוזקה, ואני וכל הדברים שאיבדתי נשטפים אל הים.