כמו בציור שמעולם לא ציירה

כמו בציור שמעולם לא ציירה

היא ישבה בחדר הספרייה כמו בציור של ווריאמר נערה עם עגיל פנינה

אור סנוורים של תחילת האביב חדר מבעד לרשת החלון והשאיר רבועים של צללים על

דמותה האצילית, רכונה לאחור על כיסא עץ מתנדנד . שערה הלבין והאריך פניה ללא איפור

רק בקעות העיניים עבר עליהן קו כחול מאפר הכחול שכה אהבה.

התבוננה בקרן אחת מיוחדה שחדרה בשני שליש החלון התבייתה על אורכה וחייכה אל תוכה

היה זה אחד מימי הביקורים  , חדר הספרייה המצוחצח הסתיר את המקום מעצמו...

ברקע התנגנה בתוך קופסא שחורה שטוחה נעימה אירית רכה כמעט נוגעת

בכבשים המלחכות בעשביו של המרחב הנשקף עם בו האביב.

המקום הכיל כשבעה מטופלים(שוהים)....כשבעים קבין הפרידו בניהן. איש אישה בעולמו עולמה.

ישבו איש/ה בפינות האולם ,הלבישו את כולם בחיוך של שמש  מלטפת , משהו באווירה סילק את  המקום כהגדרה והביא את חדר הספרייה לקסם של אביב

(הם שכחו להוריד או להסתיר את רשת הסורגים בכדי להשלים את הציור למציאות אוירתית)

היא חשה ביד נוגעת בכתפה, "היי אימא" ונשיקה ירדה אל לחייה ...

בואי שבי אמרה בלי להפנות את מבטה מהאביב בסורג. ילדתה התיישבה בינה לבין החלון, האור

הלם בה מאחור והשאירה כמו צללית.

מה שלומך? אמרו בו זמנית....

צחקו בלחישה.

את עוד בצבא שאלה ?

לא, אימא

השתחררתי בחורף האחרון, אני גרה בינתיים אצל סבתא בחדר הקטן... סיפרה לי שזה החדר בו גדלת, היא מראה לי תמונות שלך,  ולא שוכחת להגיד תראי: כמה אתן דומות , למרות שצבעתי את שערי לבלונד ושם את בשחור, מתעקשת סבתא ללטף את שיערך בתמונה ולדבר אליך בגעגוע....

אימא קניתי לך מתנה משהו צנוע... את יודעת שהם לא מרשים להכניס לכאן מתנות כמו בחיים

שלפה מתיקה ספר עטוף בנייר סטימצקי עטור בפס כחול והניחה אותו על ברכי אימא,

לקחה הבת את יד אימא  והניחה אותו על הספר ושאלה :

את עוד מציירת ?

האם הנידה את ראשה לצדדים ואמרה :

הפסקתי, דמעה החלה מבצבצת מכחול עיניה והחלה את מסעה באיטיות של פנינה

כמחפשת דרך לגלוש  בפניה היפות של האישה הקפואה מול ביתה.

מאז שהוא נעלם מהמקום  אימא הפסיקה לצייר ולקרוא...  שמרה ואגרה בתוכה את האיש ,

אני חושבת שפחדה לאבד את המחשבות עליו .

קילפתי את עטיפת סטימצקי מהספר והגשתי אותו חשוף והעליתי בעזרת ידה את כותרת הספר

אל מרחב ראייתה,  שמעתי את קולה הרך והחלש עובר מעל לאותיות פעם אחר פעם....

רק שהספר ירד בהילוך איטי אל ברכיה היושבות נשמע שם הספר:

אלוהים, צייר ומחק

...אימא חזיתות חנויות הספרים בעיר עטורים בספר הזה , זה הלהיט סיפור מדהים

מכאיב , סיפור אהבה בין הכתלים לא יודעים מי הכותב... כותבים עליו הלל,

תראי שמו מופיע כאן בתחתית הספר, הוא מקדיש את זה לאיזו אישה עם שם של

אלה מהמיתולוגיה היוונית....

בהתחלה חשבתי שהוא הכיר אותך, בתיאור האישה  זה מאד דמה לך כשציירת. 

מעניין מי האיש!  כל מה שכתוב בחלק האחורי של הכריחה, שהוא מסרב להתראיין

ולקבל את הפרסים , ושכתב היד נישלח בעילום שם רק

עם הכותר אלוהים, צייר ומחק....  מאת בהרנבו

...הדמעה הגיעה לזווית הפה המצויר של אימא היא לחיכה בה כעכעה ואמרה בהר נבו....

ושאלה:

את חושבת שהוא יחזור ?

מי ? שאלתי אימא...

האיש (כך נהגה לכנותני עוד כשידענו אהוב בקצה מיטתה בבית ההוא בקריית האומנים)

אחות גדולה נעמדה ביני ולאימא  ואמרה בנימוס:

אימא צריכה לנוח היא לא נושאת את הפרידה

בואי תעזרי לי לקחת אותה אל חדרה...

ככה הלכה בפרוזדור המקום אוחזות בזרועות דמותה מקלים על הליכתה,

כשעברנו ליד דלת  אחת אימא עצרה הפנתה את ראשה...

האחות אמרה לי כאן הוא היה האיש שאהבה.

איפה הוא עכשיו?שאלתי

 הוא איננו והצביע בלחישה אל השמיים וסימנה לי כמו לשמור סוד

שאימא לא תדע.