תמימות

הם היו ארבעה, אני זוכר. משפחה יפה כזאת. הייתי בהופעה באיזה פארק וראיתי אותם. נראה לי רוסים. היו איזה אלף איש, כמעט כולם צעירים, ורק הם באו משפחה. הם עמדו לפי סדר הגובה שלהם. האבא ראשון בצד ימין, אחר כך האמא, ואז האחות הקטנה, ואז האח הקטן. הם היו משפחה יפה כזאת, בלי יותר מידי שטויות. אני זוכר, שהאמא לבשה שמלה כזאת אדומה, ולמרות שהיה קר, לא ניראה שהיה לה קר בכלל. האבא לבש טרנינג ואכל תפוח אדמה אפוי. האחות הקטנה ליקקה סוכריית ספיראלה ענקית, והאח הקטן אכל גם תפוח אדמה אפוי. אני נשבע לכם, בחיי, בחיים לא ראיתי משפחה כזאת יפה. הם עמדו לפי הסדר, מסודרים כאלה, אבל לא מטופחים. הם לא היו מגונדרים, אבל הם היו מושלמים. הלוואי שאני הייתי חיי במשפחה כזאת, הלוואי. הם לא זזו חוץ מללקק את הסוכרייה ולאכול את התפוח אדמה. כל שנייה שהסתכלתי עליהם, הלב שלי דפק יותר ויותר. אני לא יודע למה, אבל זה ריגש אותי. ניסיתי לתאר אותי במקום האח הקטן, ולא הצלחתי. אני יותר מידי מחושב בשבילם, חשבתי. אני יותר מידי מתחכם. הם, הם בטח אנשים כאלה שאומרים "כן, כן, בטח" ולא שואלים "למה", הם בטח מהאנשים שכשאתה אומר להם שלום הם שואלים אותך "מה נשמע?", ולא סתם מחייכים, הם מהאנשים שאוכלים ביחד את ארוחת הערב, ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים. הם מהאנשים שמסתפקים במה שיש להם. והם, מבין כל הנערים שהיו שם, מבין כל השוטרים, השומרים, הזמרים. מבין כל העולם הזה. הם פתאום היו הכי חשובים. אני עוד רגע בכיתי מלהסתכל עליהם. אז הלכתי להסתובב. לא הרשתי לעצמי לבכות. לפחות לא ליד כולם. האנשים הכי פשוטים הם האנשים שאתה בסוף הכי אוהב. כולם אוהבים אנשים עשירים. את אלה שיקנו לך מתנת יום הולדת ענקית. כולם אוהבים אנשים מצחיקים. את אלה שיצחיקו אותך כשאתה עצוב. אבל האנשים האלה, האנשים האלה היו כל כך פשוטים, שביום הולדת שלך הם יקנו לך משהו קטן, או שיכתבו לך פתק כזה יפה. וכשאתה תהיה עצוב, רק אל האנשים האלה אתה תילך כדי לשפוך את כל הכאב. אני נשבע, שוב, בחיים שלי, שאם אני אראה אותם שוב פעם אני אבקש שהם יאמצו אותי. באמת. אני רוצה לחיות חיים פשוטים. אני רוצה לשאול "מה נשמע" ולא רק לחייך כשאומרים לי בוקר טוב.