מוסר השכל

מוסר השכל

כתבתי ספר מרתק, כשש מאות דפים,

הכתיבה ארכה  כמעט שלוש שנים.

העלתי על כתב את מהלך חיי

מיום היוולדי עד עכשיו, כמעט סוף ימי.

מתקופת הילדות ששיחקנו בחולות,

טיפסנו על עצים לקטוף קצת פרות.

רצנו יחפים אחרי חפץ שצורתו עגול

כינינו אותו כדור, כאילו עשוי היה מעור.

העליתי על כתב את תקופת השואה

פרק זמן שהיה איום ונורא.

את מעשי בגרמניה במחנות הריכוז

ומה שעברתי כיהודי, השפלה ובוז.

כתבתי על לימודי ושרותי הצבאי,

בהונגריה היכן שהולידו אותי אבי ואמי.

התייחסתי קלות ובכבוד אל שתי נשותיי

והאוצר שיצא מזה, שלושת ילדי.

חיי משפחתי התנהלו יחסית בסדר,

עד אותו יום מקולל שהופיע הספר.

אשתי הראשונה צצה משום מקום

ושלחה אותי עם ספרי דחוף לגיהינום.

גם אשתי הנוכחית קראה את ספרי,

והופתעה לראות את משאלות ליבי.

אחרי נשואים של חמישים שנה

הוציאה נגדי, בכעס, את כל תוכן ליבה.

ילדי קבלו את ספרי עם פרצוף חמוץ,

לדעתם כתבתי דברים שלא היה נחוץ.

יכולתי לשבח אותם כילדים נפלאים

גם אם לא נכון, אבל בכל זאת הם לא רעים.

כרגע אני ישן על ספסל בגן הציבורי,

עם דפי ספרי מכסה את גופי.

אילו הייתי שומר את מחשבותיי בסתר,

יכולתי להמשיך לחיות באושר ובשקר.