אלי חמו - סיפור אמיתי בהחלט !

הביפר שלי התחיל מצפצף כאשר שהיתי בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ממתין בצפייה לחברה שלי, מיטל שחגגה היום יום הולדת, בידיי החזקתי ארבעה בלונים גדולים ועוד מתנה צנועה אחת, הבטתי על הצג וראיתי את מספר הטלפון של אלי, החבר הכי טוב שלי מימי הינקות, השתקתי את הביפר והחלטתי שאני אלך להתקשר מיד אחריי שמיטל תגיע- מה כבר יש לו לספר לי? את זה אני אדע מיד.
הגעתי אל נקודת המפגש שאיתה קבעתי אבל בטרם התיישבתי החל הביפר לצפצף בשנית, הפעם כאשר הבטתי על הצג הופיע לצד המספר של אלי גם הסימן & שעל פי סימן מוסכם בנינו זהו הסימן שזה עניין דחוף שלא סובל דיחוי- שוב כיביתי וחייכתי לעצמי, מתחיל לחפש בעיניי תא טלפון קרוב שיהיה מול אותה נקודת מפגש כך שאוכל ללכת להתקשר וגם להביט באם מיטל מגיעה- לא עברו שניות אחדות ושוב, אותו מספר, אותו סימן- זה כבר התחיל להלחיץ אותי וצעדתי אל עבר איזור הטלפונים- הקשתי את מספר הבזקרט, את הקוד הסודי ואת מספר הטלפון של אלי- לאחר שני צלצולים הורמה השפורפרת "מה דחוף כל כך, אח שלי?" שאלתי בחיוך ולא נשמעה תשובה "הלו?" ניסיתי שוב ולא הייתי בטוח אם שמעתי בכי מהצד השני של הקו "עדו, זה אתה?" שמעתי את אמו של אלי מתייפחת "מה קרה פנינה? מה יש?" שאלתי ולא היה לי שום מושג מה לעשות "תגיע מהר לבית חולים "אסף הרופא" אלי עשה תאונה, עם האופנוע"
מרגע זה ואילך, נשמתי נעצרה ולא היה חשוב לי דבר, כבר לא עיניינה אותי מיטל, לא מסיבה, לא חגיגה-רק אלי, הבלונים השתחררו מידיי ועלו לתקרת התחנה המרכזית והמתנה נפלה מתי שהוא והיכן שהוא כאשר רצתי לתפוס מונית לבית החולים.
 
כאשר הגעתי אל בית החולים, כבר היו שם לא מעט קרובי משפחה, חלקם בוכים, חלקם המומים, חלקם הולכים הלוך ושוב כאריה כלוא בכלוב. ניגשתי אל משפחתו וחיבקתי חיבוק אמיץ ונוגע ללב את אביו, דוד ואת אמו פנינה- אחותו הייתה בוודאי על המטוס הראשון מניו יורק ארצה עם החבר שלה הווארד שם הם גרים מזה שלוש שנים.
"הייתם בפנים?" שאלתי חרישית וזכיתי רק בנענוע ראש לשלילה ובפניה מלאות הכאב של אמו שפלטה "לא" מהיר.
אחריי המתנה של כמעט שלוש שעות, יצא דוקטור בחליפה לבנה ובידיים משוכלות והודיע שעכשיו תותר כניסה לכל המבקרים וכולם נהרו אל עבר פתח הכניסה הצר שבמחלקה, אני המתנתי בחוץ כדי לתת לכל המבקרים לסיים את הביקור וכואב לב חזרתי להתיישב במסדרון, עם ידיי על ברכיי, עוטפות את ראשי שריק ממחשבות, ועם מליון סרטים שמתרוצצים בראשי כבמין סרט מטורף.
ההמתנה התארכה ונמשכה לילות לימים, מלאי עצבים וללא שינה- כמעט לא אכלתי או שתיתי ורק הייתי צמוד למשפחה רוצה בכל הזדמנות להיות איתם ברגעים הקשים האלה עד שאלי יחזור להכרה- לא ראיתי אותו כל הזמן הזה וזה אכל אותי.
ביום השישי בסביבות 11 בבוקר יצא רופא אל מסדרון ההמתנה וסיפר שאלי קרא בשמי- בשמי? דווקא בשמי הוא קרא מכל השמות בעולם? התרוממתי ממושבי ביחד עם אמו והתכוננו להכנס אל חדרו של אלי, מסיבה כל שהיא אמו לפתע עצרה את עצמה ולא נכנסה, שלחתי אליה מבט שואל והיא אמרה "הרי הוא ביקש לראות אותך"
"אבל פנינה, את אמא שלו, בואי איתי, הוא בטח ישמח לראות אותך"
"זה בסדר מותק, אני אכנס אחרייך... לך, זה בסדר.." חיוך ראשון, אומנם מלא כאב אבל בכל זאת חיוך
וכך פתחתי את הדלת ונכנסתי אל המסדרון הצר בדרך לחדרו של אלי.
אלי שכב במיטה השנייה מהדלת, מחובר לאלף ואחת מכשירים, מצנורות ועד מכשירי אנפוזיה וגם מוניטור שמסדיר את נשימותיו, עינו היפות היו עצומות והוא נראה ניחוח, סובבתי את גופי בכדי לצאת לכיוון הדלת ושמעתי אותו קורא לי בקול חלש, כאשר הסתובבתי אליו הוא עדיין היה עם עיניים עצומות אבל ידו הורמה לכיווני התקרבתי אליו ועמדתי ליד מיטתו, הוא הרים את ידו ונגע בידי המורמת, חש באצבעותיי הקרות וכאילו מקבל ממני אנרגיות- לאחר דקה בערך הוא סובב את ראשו ופקח את עיניו
"חיכיתי לך"
"חיכית לי?" אמרתי אבל אלי עצם את עיניו, מכשיר המוניטור החל לצפצף מהר מרגע לרגע, לא ממש קלטתי מה קורה, זה היה קטע מפחיד, סצנה שלא אשכח כל חיי ואז המכשיר השמיע את הצליל שאותו אני שומע מדי יום ולעיתים מדי לילה כאשר מופיעים הסיוטים- צליל המוות.
אלי חמי החזיר את נשמתו אל בורא עולם.
 
אלי חמו, יליד 1976 נהרג בתאונת אופנוע בקיץ 1997 בסבובים של ים המלח, כאשר משאית התהפכה אחריי שלא לקחה את אחד הסיבובים נכון והמכולה שהייתה על גבה וששקלה כמה טונות נפלה עליו ורסקה את אופנועו עליו רכב באותו יום.
2.9.1997 הינו תאריך שחרוט בלבי לנצח.
 

הערת הסופר - אם תהיתם כיצד ידעה פנינה, אמו של אלי על הסימן המוסכם בנינו - הרי שכמו כל ילד אחראי, השאיר אלי לאמו את הסוד הקטן הזה למקרה ויהיה צורך, פעלנו במקביל וגם אצל הוריי היה סימן שכזה עד לשלב שבו נכנסו הפלאפונים לכיס והביפרים נעלמו להם אט אט..