קירות מלוואחים ויחסים

חדר עם יותר מידי דברים. ככה שלא יעלמו לי חתיכות מהחיים. ולמי אכפת כבר, אני ממילא אבודה.וזה בסדר, כי בתוך הכאוס, עשיתי לעצמי קצת סדר. מכירים את זה שאתם יכולים למצוא את מה שאתם רוצים רק בתוך הבלאגן? ברוכים הבאים לחיים שלי. אז שיגידו שיש לו חברה. לא אכפת לי. נכון שלפני יומיים הייתי קופצת מהחלון אם הוא לא היה כל כך נמוך.אבל עכשיו כבר לא אכפת לי כי יש לי דרך משלי. לה לה לה לה.

פצעים ונשיקות. אולי אני מוכנה לקבל את הכל רק כי אני יודעת שברגע שהוא רואה אותי, אין חברה, מבחינתו היא סתם ממטרה. אולי אני מוכנה לקבל ולחבוש את כל הפצעים, רק בשביל הנשיקה שלו כשהוא אומר לי שלום. איזו בת לא רוצה מיני נשיקת ספיידרמן באמצע החיים. כשהיא יושבת ליד שתי חברות, אחת מצמיחה שערות לבנות(באמת!) מרוב כובד, והשנייה סתם מחפשת מחילה להסתנן לתוכה. ואז הוא מגיע, אחרי שזימרתי קצת שיר טיפשי בישיבה מזרחית, מתקרב, מאחורי, תופס לי בפנים, ומרים אותם אליו. כמעט נשיקה בפה, כמעט, לפני שאנחנו נזכרים שיש לנו  גם פצעים ישנים חוץ מהנשיקות. אז הוא מנשק אותי באף. כבר קרה בעבר. האף הכי קרוב לפה, נו מה לעשות, פחדנים מידי בשביל לחיות.

אז יש ארגזי קרטון. תיקים. מצרכים. הכל בשביל לארוז לעצמנו את החיים. ויש כאלה שאף פעם לא עוזבים. גם אם הם מוצאים תחליפים בדמות חברה. או תחביב, או תספרות חדשה. יש כאלה שנשארים וחופרים אחד לשני בפצעים. והכל רק כדי לא לאבד חתיכות מהחיים.כשאמרתי לו שאני לא אוכל לבוא מחר, אבל אני בהחלט אעזור בימים הקרובים,הוא כעס עלי שלא באתי לצבוע את הקירות לפני מליון ושתיים שנים, ואמר לי שהעבר משפיע על ההווה,אני אמרתי לו שככה הוא לא נותן צ'אנס לעתיד.  אותו ויכוח לגבי קירות, מלוואחים, ויחסים. נו בוא כבר, בוא נסדר לעצמנו את החיים, נהננהנה אני בכיין, אני לא מתגבר על העבר.

אז נשארתי שם, בתוך כל הכאוס, בכל זאת יש צדדים יותר מובנים מבחלל הריק והמפחיד הזה של העזיבה, החלל שהולכים אליו אחרי שחותכים קשרים.