כי תשא/דודי

בס"ד                                                                                        4.3.2010

כי תשא/דויד סמוכה

בני ישראל נצטוו,

לתת מחצית השקל,

לבניית המשכן.

טו הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט,

 מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה,

 לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.

כדי שלכל אחד ואחד תהיה זכות שווה,

המשכן  לא יהיה למיוחסים בלבד.

העשיר לא יתייהר שנתן יותר,

והעני לא יבוש ויכלם.

לאחר מתן תורה,

במופע של קולות אש ותמרות עשן,

משה נשאר על ההר,

ללמוד את התורה שבעל"פ ובכתב,

העם לא התאפק וביום הל"ט,

לוחץ על אהרון הכהן,

לבנות לו אלוקים אחרים.

מאחר וחשב שמשה מת  על ההר.

וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה

-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ—

כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,

 לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. 

אהרון  ניסה למשוך זמן,

הוא ידע שביום הארבעים,

משה ירד עם לוחות הברית,

ללא ברירה אוסף את כלי בזהב,

ויוצר אלוקים אחרים,

בדמות עגל זהב.

אלוקים מאיץ המשה לרדת אל העם,

ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:

  לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

 ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם,

 עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ,

 וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

בירידתו מההר  שומע משה,

את העם רוקד ומקרקר,

סביב העגל הזהב מפזז,

הוא מסנן לעצמו ,

"עם קשה עורף"

שובר את הלוחות,

ואת עגל הזהב ,

טוחן עד דק,

אלוקים רצה להעניש את בני ישראל,

משה פונה אליו ומתחנן,

שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ.

ה' חוזר בו לבקשת משה,

לתחנוניו הוא מתרצה  ונענה.

יד וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה,

    אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

בימנו הביטוי "עגל הזהב",

מוזכר כמטאפורה.

סגידה לחומר ולא לרוח,

רדיפה אחרי עושר וממון.