את הרומן הוירטואלי הראשון שלי חוויתי עוד הרבה לפני עידן המחשבים ולפני שאני חושבת בכלל הגו את אפשרות קיומם. (אופס... גיליתי בת כמה אני??? :-))
אני מתקשה לזכור את גילי דאז, אני חושבת שהייתי אולי בת 14, לא יותר. התגוררתי בשכונת "סטנטון" המפורסמת שבחיפה, שמי שמכיר אותה בוודאי יודע על מה אני מדברת. ולמי שלא, אסביר. שכונה שהיה בה הכל מכל כל ולא כלום. שכונה רבגונית במשפחות מעדות שונות שרובן עבדו קשה לפרנסתן כדי להביא אל פתח ביתם את פת לחמם. בשכונה הזו מן הסתם היו גם את אלו שמצד אחד הטילו בה טרור ואימה ומצד שני היו הם אלו ששמרו טוב מאוד על כבודה, מעין ה"הקזלבנים" של השכונה.
ביתי, היה ממוקם אל מול ביתו של סרסור שאכלס לא מעט מאלו הנקראות "נערות הליווי" של ימינו. מרפסת ביתי היתה ממוקמת בדיוק אל מול חלונו. כמעט מדי יום או לילה נשמעו מדירתו של זה הסרסור צעקות וצווחות מזוויעות, כאלו שדרשו הגעה מיידית אל אותה מרפסת כדי לצפות באותו מחזה שהתרכז בעיקר בהשלטת טרור הסרסור על נערותיו. על אף מעמדן, ליבי יצא אליהן כל פעם מחדש.
אני, שאת מרבית משנות חיי גדלתי בסביבה של בנים (באותה תקופה הייתי בת יחידה בין שמונה בנים) נשמרתי על ידם בקפידה רבה ויתירה עד כדי חוסר יכולת ממשית לנהל חיי חברה ובכלל לגדול כילדה רגילה. ולכן את מרבית מחיי ילדותי, ביליתי בצפייה ארוכה וממושכת מאותה מרפסת חמודה - אל נפלאות הרחוב שמתחתיה.
עם הזמן - הבחנתי, כיצד עינו של אותו סרסור לכדה את מנהגי היום יומי, וכיצד כל פעם שיצאתי אל אותה המרפסת יצא הוא אל חלונו והתנחל שם אל מול עיני. מביט ונועץ בי מבטי זימה. על אף גילי הצעיר, הבנתי והבחנתי, שכשאני נוכחת באותה מרפסת, נמנע הוא מלבצע את זממו האלים בנערותיו העובדות, וכי נהפוך הוא – בנוכחותי – אל מול עיני, הן הופכות מהדבר הכי זול בעיניו לדבר הכי נפלא ונחשק בין ידיו.
באופן שיטתי, כאשר היה מבחין בי - היה מתנחל בחלון ביתו בליווית אחת מנערותיו – ולעיני כל העוברים ושבים ברחוב בכלל ולנגד עיני בפרט, היה מנהל עימה שיח אהבים מעורר תשוקה מדהימה. כשגבה אל החלון ועיניו אל מול מרפסת ביתי – כשהוא מביט עמוק אל תוך עיני, כשידו האחת מלטפת חמוקיה, והאחרת אוחזת בקבוק וויסקי ממנו לגם בין נשיקה לנשיקה.
הסקרנות שבי, והתשוקה שעורר בי על אף גילי המוקדם, ריתקו אותי ומשכו אותי לאותה מרפסת כל פעם מחדש. תשוקה שהמתיקה את הפחד, שמא אחד מאחיי יבחין באותו שיח אהבים ויטוראלי המכוון במיוחד אלי.
נתברר לי, שמאז תחילתו של אותו רומן ויטוראלי שכזה - בדרך פלא – פסקו אותן צעקות ומכות שהיו מנת חלקן של אותן נערות מסכנות. ואיך פתאום בין לילה הפכו הן לכל כך נאהבות. הסקרנות, התשוקה והעובדה שהנוכחות שלי באותה מרפסת מביאה לשקט – משכו אותי כמו מגנט לשהות בה מספר שעות לא מועט ועודדו אותי לשתף פעולה במשהו שנראה בעיני מעין משחק.
אני, למרות הפחד מאחיי, כבר אז ראיתי את חצי הכוס המלאה של כל מה שקורה בחיי. האמנתי שהסיכון שווה! ראיתי בתפקידה זה של אותה הנערה (אני) שעוררה באותו טיפוס נאלח את אותה תשוקה, שליחות מסויימת. שליחות ל"קניית" אותו שקט שיכולתי להשיג לאותן אומללות שהחיים לא דיברנו אליהן טוב.
הרומן הזה לא ארך זמן רב אלא מספר חדשים בלבד, שכן כמו שתיארתי בהתחלה, הקזלבנים של השכונה פשוט דאגו לכך.
