הבוקר במיוחד, השתוקקה לקום מהכיסא ולהתעלם מהגלגלים המחוברים לו. להתעלם מהכריות התומכות מתחת לירכייה.... ולעמוד.
הבוקר רצתה ללבוש את שמלת המלמלה הקצרה הצמודה ולהדק אותה על מותנייה, להסתובב מול המראה כדי לבדוק שהיא מונחת היטב, ללטף את הגרבונים הנוצצים, מקצות האצבעות לאורך כל הרגל. רק כדי להרגיש את רכות הבד הדקיק על עורה, לסדר היטב את קצות המלמלה מעל הגרבונים.
את נעלי הבד השטוחות לאחוז בשתי ידיים, לקרב אל כפות הרגלים. לתאם את הנעל היטב על האצבעות, ואז בהתאמה מושלמת על כל כף הרגל, לסדר במיוחד בקרסול. את סרטי המשי הוורודים למשוך מעלה מעלה, ולקשור בהצלבה מדוייקת, בקשר פרפר ענקי.
ולצלילי המוזיקה לרחף בריקוד. בצעדים שיעשו אותו ריקוד מושלם ומסוגנן.. צעד אחר צעד, בקצב.
הבוקר במיוחד רצתה שיעטוף את מותניה, ויחד ירחפו בסיבוב ענק על רחבת הריקודים, רגלים משולבות צעד רודף צעד.
אבל דווקא הבוקר לא יכלה... ובמקום לעמוד אז כואב, ודוקר - למרות שאיבדה אותן... וזה לא עוזר לה בכלל שקראו לזה בשם... כי זה כואב למרות הכל.
וזה כואב גם בתוך. בפנים. הלב שותת... והבוקר היא מתוסכלת.
ובמקום צעד מסוגנן, קטן וקליל.... במקום אותו ריחוף מושלם....עושה סיבוב גדול ומגושם... בלי צעד, כי למרות הכל.. המוזיקה ממשיכה להתנגן.
זוכרת את עיניו, את חצי החיוך שריחף בציניות על שפתיו. ולמה לעזאזל באמצע אוגוסט הוא לבש מעיל כבד. חושבת מהר, קמה מייד, אבל לא מצליחה להגיע לדלת...
ולעזאזל, הסיבוב המגושם נתקע לה והיא לא מצליחה לעבור בדלת כי הגלגל נתקע במשקוף – והיא מקללת כשזה קורה שוב.
לא מצליחה להגיע לדלת כי ההדף מונע ממנה. מעיף אותה לאחור.
וכבר כואב לה בכל מקום מהישיבה הזו, והדמעות מערפלות את ראייתה עד שהיא לא מצליחה לראות את הדלת.
לרגע אבוד לא יכולה להחליט אם כואב לה או לא, הכל מאובק מסביב ומחריש אוזניים, לא מצליחה לראות את הדלת.
רוצה לקום, או אפילו לדחוף את הגלגל כדי להוכיח לעצמה שזה אפשרי לעבור במעבר.
רוצה לקום, אבל לא בטוחה שזה אפשרי, כי פתאום משהו משתק את ההגיון שלה. תוהה אם היא צורחת, או מבוהלת, או שניהם יחד. אף מנסה לחשוב אם בכלל תצליח להגיע למעבר שכרגע נראה כמו ערימת הריסות באמצע אתר בנייה.
וכל כך שקט פתאום, עד שנדמה שהיא שומעת את נשימתה הכבדה.
כל כך הרבה צרחות מסביב עד שנדמה שהיא לא שומעת את קולה שלה ממרר בבכי.
באימה הצרופה הוא הופיע פתאום כמו נקודת אור מרגיעה, והוא לבש לבן, מושיט את שתי ידיו אליה, אוחז בה בחוזקה מתחת לבית השחי, ומרים אותה. חיוך חם יש לו בפנים. חיוך מרגיע. 'את תהיי בסדר', הוא אומר בקול רך, שמתגבר על הרעש שמסביב.
ומניח יד מנחמת על כתפה, הודף בכיסא הלאה – חיוך יש לו בשפתיים, חיוך של מלאך, לוחש לה 'את חזקה, אז למה את לא מחייכת?' והיא רוצה לחייך. באמת.
חיוכו מרגיע, משתוקקת לחייך אליו בחזרה כדי להראות לו שהיא מאמינה לו... אבל עוצמת עיניים כי פתאום כואב, והבהלה מכריעה אותה. לפני שמתעלפת מרגישה את כף ידו על מצחה.
חולמת שהנה היא לובשת את השמלה הצמודה, ורוקדת בסחרור. שוכחת את הכאב.
הבוקר התענגה על החלום - מותחת את שרוכי המשי, עומדת, ורוקדת.
וכשהתפוגג לו החלום, הריחוף שלה מתגלגל, עדיין גדול ומגושם... אבל הוא מושלם.
וכי הוא לוחץ את ידה בעידוד. אז היא מחייכת.
