כבר אחרי הצהרים. האויר היה קר, קר מתמיד, מקפיא את המחשבה, אפילו מקפיא את הדם.
לפנות בוקר החל לרדת שלג, פתיתי שלג לבן. בחוץ נישמעו קולות צהלה מהמירפסות: "שלג יורד, יורד שלג לבן". כולם הציצו מהחלונות, וגם אני. היה זה מראה נהדר, מרגש, מראה שלא ישכח.
אבל השלג לא נערם. בחדשות הבוקר אמרו: "החיים מתנהלים כסדרם".
באוטובוס הנוסע לרחביה שמעתי את הנוסעים מצטערים, מצטערים כמובן, חבל, חבל, השלג לא נערם...
בהפסקת האוכל של הבוקר השלג החל לרדת שוב. כולם התלהבו, רצו להתקפל הביתה, פחדו להיתקע, פחדו, אבל המנהלים לא אישרו, ותוך שעות ספורות השלג ירד וירד וירד ונערם, סוף סוף נערם. הכל התכסה בלבן, זה היה מראה שלא ישכח.
כולם התלחשו, כולם עם כולם, איך בדיוק יחזרו הביתה, כמובן,
והמנהלים חייכו ואמרו, "תהנו, תהנו".
נהניתי, כמו כולם.
אחרי כמה שעות סגרנו את הקופות, לבשנו את המעילים, הכובעים והצעיפים, בירושלים קר, כולם מצויידים, ויצאנו משם.
לאן שאלתי? לאן?
תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי עומדת ככה לבדי, מתחתיי שלג לבן שנערם, ואני מנסה לדבר על ליבם: "אני לא ירושלמית ותיקה, אני חדשה, אני לא תמיד מכאן". ניסיתי לדבר על ליבו של אחרון ההולכים, אולי ירושלמים לא כל כך ידועים בקבלת פנים חשבתי לעצמי, והתחלתי ללכת.
בקילומטר הראשון זה עוד לא היה כל כך נורא, זה היה אפילו נעים, פה ושם ראיתי גם אנשים אחרים וחשבתי אם הם עושים את זה, גם אני בקלות אעשה, גם אני.
ניסיתי להיצמד לכביש, כל הזמן הערכתי וניתבתי את הדרך הלכתי פחות או יותר צמוד לכביש, והמשכתי ללכת וללכת...
התחיל להיות לי קר, האף שלי קפא, והרגליים נעו יותר ויותר בכבדות. חשבתי שהדם שלי כבר לא זורם כהלכה, וכל הזמן הבטתי אחורה ושאלתי, מאין תבוא לי הישועה? כבר לא ראיתי יותר אף אחד, בטח יש להם קיצורי דרך שאני לא מכירה, חשבתי.
בעוד אני הולכת, אפשר כבר לאמר מדדה, מעדתי, נפלתי, עיקמתי את הקרסול, הרגשתי כאב חזק, והרגל לא היתה כשהיתה. מה אני עושה? מה אני עושה?
ישבתי ובכיתי. גם כאב לי מאוד. הפחד חלחל בתוכי, פחדתי שיחשיך, פחדתי נורא.
גררתי את הרגל לאט לאט הרגשתי שהרגל קופאת והופכת יותר ויותר כבדה, היא כבר לא כאבה, כך שהמשכתי ללכת...
בבוקר השמש זרחה, השלג החל להפשיר.
הלו, הלו, את לא מגיעה היום לעבודה?
זאת היתה סימה, הקופאית מהעבודה.
"השמש זרחה, הכבישים פונו, החיים מתנהלים כסדרם", היא אמרה.
אבל אני לא, אני לא, אמרתי.
יש לי גבס לבן, גבס לבן, וטראומה. כן, טראומה קשה כמובן.
אצלי החיים לא מתנהלים היום כסידרם.
"כל הזכויות שמורות"
.
