אנתרופולוגיה משפטית
מישל ארו
תאריך: 1889
מקום: ליון, צרפת
חשיבות: נצחון לדגולים ביותר מבין חלוצי מדע הזיהוי הפלילי
עובד מועצת העיירה מילרי שבמרכז צרפת, שחקר תלונות על צחנה העולה מגדת הנחל, איתר את מקור הריח בשק קנבס חבוי בין שיחים. בהיסוס התיר את הקשרים, שכן הסירחון היה עז, ונרתע לאחור באימה: לעיניו נתגלו שרידיה המרקיבים של גופת גבר מזוקן. הגופה נלקחה לחדר המתים העירוני של ליון, שלא היה אלא דוברה מוזנחת שעגנה בלב הנהר רון. שם, ב-13 באוגוסט 1889, החל ד"ר פול ברנאר לקלף את השעוונית שעטפה את הגופה והחל בבדיקתה. הריקבון המתקדם הקשה עליו להסיק מסקנות חד משמעיות, אך הוא קבע כי האיש היה בן 35 במותו וכי סיבת המוות היתה חנק.
המסתורין גבר כעבור 4 ימים, כשנתגלה ארגז עץ סדוק, שמריחו הסיקו כי הגופה הוחזקה בו. על הארגז נמצאה מדבקה של חברת הרכבות וממנה עלה שהארגז נשלח לליון מפריס ב-27 ליולי.
דבר הממצא המבעית הגיע לכותרות ברחבי צרפת ולבסוף גם לשולחנו של סגן המפקח מארי פרנסואה גורון מיחידת הבילוש במשטרת פריס, שניגש מיד לתיקי הנעדרים. הוא מצא כי בשבת ה-27 ליולי דיווח אדם על היעלמות גיסו, טוסן-אוגסן גופה, פקיד בית משפט בן 49, רודף שמלות ידוע לשמצה, שנראה לאחרונה ב-26 ביולי. כשניגש גורון למשרדו של גופה, ברחוב מונמרטר, שמע מפי השרת כי בערב יום ו' בשעה 9 שמע אדם עולה מעלה והניח שזהו גופה, אך משירד האיש ויצא בחופזה, הבין שלא היה זה גופה אלא אדם זר. במשרדו של גופה לא מצא סגן המפקח גורון דבר יוצא דופן, חוץ מערימת גפרורים כבויים על הרצפה. לפיכך גרס שההיעלמות לכאורה אינה אלא עוד אחת מפרשיות האהבים המוזרות של גופה וללא היסוס עזב את המשרד. ואולם כעת לא היה עוד כל כך בטוח בגרסתו זו. לחשדו הגדל תרם גם ביקור הגיס בחדר המתים של ליון – הוא העיף בגופה מבט חטוף, הניד ראשו לשלילה ואמר שצבע שערו של גיסו היה ערמוני ואילו שערה של הגוויה שחור.
הגוויה הלא נכונה?
עקשנותו של גורון הביאה אותו לליון, אף על פי שהשופט-חוקר הבטיח לו כי המקרה קרוב מאוד לפתרונו. נהג כרכרה סיפר למשטרת ליון כי שלושה גברים ותיבה כבדה שירדו מרכבת שהגיעה מפריס, נסעו איתו אל מקום סמוך למילרי, ואולם שעות ספורות בלבד לאחר הגעתו לליון חשף גורון את נהג המונית כשקרן רודף פרסום והחקירה החלה מחדש.
כשחקר גורון את ד"ר ברנאר, נפנף הרופא בהתרסה במבחנה ובה שערות שנלקחו מראש האלמוני, ועמד על כך שלא ייתכן כי זו גופתו של גופה שכן צבע השער שונה לחלוטין. ואולם זחיחות דעתו התחלפה עד מהרה בתדהמה: כשטבל גורון את השערות במים מזוקקים ושטף מהן את הדם הקרוש והזוהמה, לא היה עוד כל ספק בדבר צבען האמיתי, צבע ערמוני.
לבקשתו של גורון הוצאה הגופה מקברה בבית העלמין לה גיוטייר ונמסרה לידי ז'ן אלכסנדר אז'ן לסניי, פרופסור לרפואה משפטית באוניברסיטת ליון, מחלוצי הזיהוי הפלילי המדעי.
בגלל ריקבונה המתקדם של הגופה, התרכז פרופ' לקסניי בעצמות ובשער. ימים רבים בילה בניקוי העצמות מן הבשר הרוחש רימות עד שנותר בידיו השלד בלבד.
עיניו המנוסות גילו מיד חריגה: מום בברך ימין השפיע על העצמות שהיו מחוברות לשרירים, נזק כלשהו בשרירים אלה מביא כמעט תמיד לידי צליעה, ובן משפחה אישר שבילדותו נפל גופה מסוס ומאז אכן צלע. ובאשר לסיבת המוות, לקסניי הסכים כי היה זה חנק – הפגיעה בסחוס בלוטת התריס היה גלויה – אך לפי סימני החנק גרס שהאיש נחנק בידיים ולא, כפי שטען ברנאר, בחבל.
גם גיל הקורבן היה שנוי במחלוקת – ברנאר טען שהנרצח היה בן 35, ואילו לקסניי קבע, על סמך בדיקת השיניים כי גילו היה קרוב ל-50 (גופה היה בן 49). השוואה מיקרוסקופית של שער שנלקח ממסרקו של גפה עם שער הגוויה שכנעו את לקסניי כי הגוויה שלפניו היא גופתו של גופה.
כעת משנתאמתו חשדותיו, שב גורון לפריס, אך עדיין רבצה על כתפיו משימת לכידתו של הרוצח. בניגוד לכל המוסכמות, כדרכו, הציע כסף מכיסו הפרטי כתמריץ להתרת לשונות וזה עבד. אחד מחבריו של גופה סיפר כי יומיים לפני הרצח ראה את גופה בבאר, בחברת ברנש מכוער, מישל ארו שמו, ובחברת פילגשו הצעירה והנאה של ארו, גבריאל בונפאר. ואולם ארו, שהורשע בעבר בסרסרות, נעלם כעת כלא היה.
