שפכטל / Mr. Richards
פרק 1
דצמבר 2009
"תעצרו אותו." זעקה הזקנה יחד עם תנועות ידיים מבוהלות. פניה נראו מבוהלים והיא כולה הייתה בסערת רגשות לנוכח מה שאירע לפני כמה שניות. היו כמה שניסו לעזור ופנו אליה- ילדה חמודה הציעה לה קצת מים מהבקבוק שהיה לה (לצורך ההפסקות בבית ספר). אחרים דאגו לשלומה. הזקנה שתתה מעט, אך עדיין לא יכלה להירגע, שכן כל רכושה, ובמיוחד הארנק שכלל את כרטיס האשראי וכל התעודות שברשותה נגנב. רק הפריעה לה העובדה שהיה בארנק הגנוב, מסמך חשוב מאד. מסמך שלא יכולה הייתה להגיד לאף אחד אודותיו כי לא היו מבינים אותה. משהו שרק היא ידעה. למרות גילה המופלג, חושיה היו מחודדים והיא ידעה שהמסמך הזה, שעליו מספר טלפון, ספציפי שרשום עליו, עלול ליצור בעיות קשות מאד במידה ויגיע לידיים הלא נכונות. הזקנה התיישבה על כיסא שהביאו לה מבית קפה סמוך יחד עם כמה כוסות מים מהירות, ועל חשבון הבית כוס תה עם לימון. כדי שהיא תירגע. הסובבים לא ידעו את יכולתה, והיא התנהגה בהתאם לאישה בת 92.
"הבאת את זה ?" שאל הבחור המבוגר עם זקן העבות והמראה המלא. למרות שבצעירותו הפצירו בו לא פעם ולא פעמיים לשמור על המשקל, אבל הוא היה בשלו. הוא רצה לאכול כאוות נפשו, ולהיות מי שהוא ולא להיהפך לחסיד של סלטים ואוכל בריא. הוא היה שלם עם מי שהוא, וכעת, שהוא הראש של אותה כנופיה, יושב לו במשרד מאולתר, אך יפה למדי, באחורי מסעדה פשוטה וקטנה של אדם תמים שלא ידע מה מתחולל שם, הוא ישב וקיבל לידיו את התיק מבד, שכלל לא יותר מאשר כמה מסמכים, כרטיסים, ופתקאות אוטובוס ישנות. "אין פה כלום." טען בפני הבחור הצעיר שנראה טוב למדי, אבל ברגע שהיה מתחיל לדבר, היו מבינים שמדובר בבחור לא איכותי במיוחד. המראה שלו הטעה מספיק בחורות בחיים, שנפלו בפח בדייט הראשון. הוא, ממזמן, וויתר. "הבאתי לך מה שרצית." טען הבחור בקול עילג ואיטי. אין ספק שהיה לו איזשהו פיגור, אבל הוא היה מספיק חכם, כלומר, זה היה מספיק בשביל לגנוב תיקי צד של נשים זקנות. "אתה בטוח שזו הייתה האישה הנכונה ?" שאל שוב המלא והחל להתמלא רגשות כעס ואלימות. הוא הסתכל שוב ושוב בתכולת התיק. הפך אותו, והפיל כל מה שהיה בתוכו ולא מצא שום דבר שווה ערך . רק פתקה ישנה וקרועה עם מספר טלפון שנפלה לרצפה משכה את תשומת ליבו. הוא הרים את הפתקה, הסתכל עליה לכמה שניות, וזרק אותה לפח, בתואנה ש"הבחור הזה עושה לי רק צרות ..."
"אני ..., אני ..." אמרה האישה הזקנה במטרה שיעזרו לה. מעניין שכל האנשים היו מוכנים ברצון לעזור לה, אבל אף אחד לא טרח לרדוף אחרי הצעיר שגנב ממנה את התיק. "את בסדר ? יש לך משפחה ...?" שאל אחד העוברים ושבים שרצה לעזור. הזקנה לא הייתה במצב טוב, ורצתה להירגע. אבל יותר חשוב היה לה שימצאו את הפושע שגנב לה את רכושה. לכן, היא קמה ממקומה, וניסתה לפנות למשטרה. היא התקשרה ודיווחה על המקרה. והבטיחו לה שיטפלו בזה, אבל היא, כמיטב חוכמתה, הייתה מאד ספקנית. האנשים המשיכו לעזור לה. והתפלאו שאישה בת 92 בהחלט נראית טוב למצבה, ומתפקדת. אין ספק שזה היה מחזה מרהיב. היא הודתה לכל מי שניסה לעזור, והמשיכה בדרכה. לפתע, מתוך הגרב ברגלה השמאלית הוציאה מכשיר נייד קטן, וטוב שאף אחד לא ראה את זה. בהחלט היו חושבים שהיא סוג של נס. היא חייגה מספר, חיכתה כמה שניות. "זה נאבד." אמרה לקול מעבר לקו.
"בוס, אני חייב ללכת." אמר העילג שרצה לחזור הביתה לשחק במשחק הוידאו המטופש. אחד הדברים שכן ידע לעשות (חוץ לגנוב תיקים של זקנות). "לאן אתה חושב שאתה הולך ?" אמר לו הבחור בזקן, מאוריציוס, והתמלא כעס. הבחור גם לא עושה את העבודה כמו שצריך, וגם מצפה לקבל אפטר. "אתה לא הולך לשום מקום." טען בפניו האיש, והסתובב עם כיסאו לעבר החלון הנמוך, כשהוא מחייג למישהו אחר. "כן, כן ... בדיוק." אמר וניתק. הסתובב בחזרה, ראה את הבחור הצעיר והמוגבל. "אתה עוד פה ? תחכה לי במסעדה. תגיד למייק שייתן לך מרק או משהו לבינתיים. אנחנו לא סיימנו פה." הבחור העילג, השפיל את מבטו, ויצא מהחדר. הוא הרגיש שהוא כלוא, והתחיל להתחרט שהצטרף לאותה כנופיה לפני חודש ימים. הוא היה צריך את הכסף. (זה מבאס שיש לך אימא עם גידול). הוא ניגש למסעדה שבחזית, אמר את דבריו של מאוריציוס למייק, בעל המקום התמים, וזה, גם מפחד וגם מההרגל נתן לו מרק פטריות דל, ופינק אותו גם בחטיפי נאצ'וס. "קשה, הא ?" אמר במטרה לפתוח שיחה. הילד הסתכל עליו במבט חסר הבעה ואכל מן המרק.
"מה זאת אומרת 'זה נאבד' ?" קול רוטן נשמע במכשיר. "אני מצטערת, שטיין. אני הלכתי עם התיק כאן ברחוב, וילד, נער שדד אותי. הוא לקח מידיי את התיק ורץ במהירות לצד השני של הכביש. עד שהספקתי לצעוק הוא כבר נעלם, והרבה אנשים באו לעזור לי, אבל ...., התיק ויחד איתו ..."
"רגע." אמר הקול הרוטן שוב והפעם בטון כועס. "הפתקה עם מספר הטלפון ...., היא ... היא הייתה שם ? בתיק ?בארנק ?"
"אני מצטערת להגיד שכן." אמרה בת ה- 92 הנחושה.
"את רוצה להגיד לי ש ... את לא שמרת על הפתקה במקום אחר ?"
"לא, אני רק קיבלתי אותה, והשוד נערך כמה דקות אחרי זה."
"כלומר, את גם לא זוכרת את המספר ?" אמר הקול בשקט בשקט.
"לא." ואז נשמעה מעבר לקו אנחה כואבת. "אוי, אלוהים."
"כן, אני אגיע בערב." אמר מאוריציוס לאשתו. (תמיד האישה השנייה יותר מעניינת עד שגם אליה מתרגלים). הוא לקח את התיק הגנוב, שם אותו בסל הכביסה המאולתר שהיה במשרד, והפתק, שהיה בעיניו לחסר חשיבות היה בפח. פח, שבלהט העצבים של מאוריציוס נפל וכל תכולתו הייתה על הרצפה. מאוריציוס, כמובן, התעצבן מהמהלך המיותר הזה. "מילס, בוא." והנער, שלגם את כף המרק האחרונה ולא הפסיק ליהנות מהנאצ'וס, בא מייד." הפח נפל, תרים את הזבל, זרוק אותו ועוף הביתה." אמר לו ורצה להיפטר ממנו, לחזור הביתה, לעוד לילה עם סקס עם האישה. הוא ידע שהיום כבר לא ייצא לו שום דבר, ושכח מהשוד, הזקנה, מילס, המרק והנאצ'וס. הוא היה בדרכו הביתה. טפח בשכם על מייק, שהיה תמים מאד ופחד מעט ממאוריציוס. "אני אעשה את זה ואחרי זה אלך." אמר מילס למייק והלך לחדר. שהיה בחדר, ראה את הפח המזוויע. הוא הרים כמה קליפות בננה משומשות, מסטיקים מגעילים, נייר מסוגים שונים, ואפילו קונדום אחד. ואז הוא גם ראה פתקה קרועה. עם מספר עליו.
050-5730100
הוא לא ידע מה זה ובאותו רגע חשב שאולי זו אחת הבחורות של מאוריציוס. הוא ידע שהוא ישחק באש, אם ינסה לפנות לבחורות שלו. לכן כמעט והתחרט, אבל בשנייה האחרונה לפני שיצא מהחדר, הכניס את הנייר לכיסו ויצא מהחדר.
"אני ממש מצטערת." אמרה הזקנה לקול בטלפון.
"לא נורא, עשית את שלך. לא יכולת לצפות את זה." אמר הקול. ניתק ואילו הזקנה, בטעם מריר קצת חזרה לבית האבות בפינה של הרחוב הראשי, וחזרה לתפקיד של הזקנה הפשוטה. אף אחד מיושבי בית האבות לא ידע מה הכוחות שלה. אם היו יודעים מה אישה בת 92 מסוגלת לעשות, לא היו מאמינים. היא ישבה בחדר האוכל, אכלה את הדגנים. לאחר שביטלה את כרטיס האשראי בטלפון בחדרה מעט זמן ממקודם, וחייכה אל מי שישב מולה.
שטיין, לעומת זאת, לא היה בשלוות שקט כל כך גדולה וידע שהוא צריך למצוא את הפתקה עם מספר הטלפון לאחר שלא הצליח לאתר את אותו המספר בשום דרך אחרת. לא באינטרנט, לא במוסדות ולא בשום מקום, רק מישהו אחד ידע את המספר של אותה אישה. והמישהו הזה שהסכים אחרי משא ומתן כבד ומאסיבי, לתת את המספר לשטיין יצא מהתמונה. הוא אמר לשטיין במפורש – "אני נותן לך את המספר, ואתה לא יוצר איתי קשר יותר." שטיין, שכר לתפקיד את האישה הזקנה בת ה- 92, שידע שהיא תעשה את העבודה בהצלחה. וכעת, הוא נותר חסר תוכנית, עם רצון לאתר את הפתקה. ולא היה לו קצת חוט. לא היה לו כלום. רק רצון.
"בואי אליי, סוזי. בואי ..., בואי, אמרתי!" הפציר מאוריציוס באשתו השנייה. ומשך אותה אל המיטה. היא נפלה עליה, והוא רכן עליה מייד. נישק אותה בצווארה. היא ניסתה להתנגד קלות, אבל הוא ידע שככה היא אוהבת. היא נישקה אותו חזרה, ולא שאלה אותו, כהרגלה, איך עבר היום. היא ידעה שאת זה היא לא שואלת. לעומת זאת, מילס, גם הגיע לביתו. השעה כבר הייתה כמעט חצות. אמו שלא כל כך אכפת לה, אמרה לו שלום ביחד עם הנפת בקבוק בירה לעברו. הוא עלה לחדרו. הוציא מהכיס את הפתקה, הניח אותה על השולחן. וחשב בינו לבין עצמו שזו בטח אחת הבחורות שמאוריציוס שוכב איתן. מילס שלא ידע הצלחה בתחום הזה, חשב לנסות ולהתקשר. אבל הוא וויתר, הדליק את הטלוויזיה בחדר. שם על ערוץ הסרטים הכחולים וסיפק את עצמו באופן אישי. הפתקה עם מספר הטלפון הסודי הייתה מונחת על השולחן,בין הטיפקס לניירות הצהובים. בבוקר, אימו של מילס סידרה את החדר, וזרקה את כל הניירות המבוזבזים.
הבוקר הפציע בבית האבות על שם שרה. והזקנה בת ה- 92, קמה ממיטתה והלכה לחדר האוכל לארוחת הבוקר. אחרי שהיא סיימה, היא התקשרה לשטיין. אבל הוא לא ענה לה. היא ציפתה למשימה הבאה ממנו. באמת יפה מצידו, חשבה, שהוא עדיין מעסיק אותה בגילה. היא, בקלות, יכלה לוותר ולחיות חיים של זקנה רגילה, אבל כוחה ויכולותיה לא נתנו לה את האפשרות לוותר, והיא רצתה להמשיך לעשות דברים ולהיות פעילה. היא לא הייתה אדם רגיל, ובגלל העבר שלה כאשת קבע וקצינה בכירה, היא שמרה על אורח חיים בריא וידעה בדיוק מה לעשות. שטיין התקשר אליה בשעות הצהריים אחרי שהשתעממה בבית האבות. "אוקיי, אנחנו חייבים לאתר את המספר." והיא הייתה בדרכה למשרד של שטיין.
"כנראה שהוא חשב שיש לך הרבה תכשיטים בתיק, או משהו יקר ערך אחר." אמר שטיין לעדה, האישה בת ה- 92. "אחרת, לא הייתה לו סיבה לשדוד אותך. אולי הוא סתם ..."
"שטיין." עצרה אותו עדה. "הוא ילד שרצה לגנוב, זה לא משנה מה הייתה המטרה שלו."
"את לא מבינה, לא מתחבר לי שגונבים לך את התיק כמה דקות אחרי שאת מקבלת את הפתקה."
"אתה צודק. יש בזה משהו. וגם, נראה לי ש..."
"מה, עדה ?" שאל שטיין וראה מבט תמוה בעיניה.
"האנשים שעזרו לי. אף אחד מהם לא רדף אחרי הנער. כולם באו לעזור לי ולראות איך אני מרגישה. הם ממש חסמו לי את שדה הראייה. הייתה ילדה שהציעה לי מים, היו כאלה ששאלו על משפחה, והם אפפו אותי. ואף אחד לא ממש קרא לאחרים לרדוף אחריו. זה ..., עכשיו שאני חושבת על זה ..."
"את חושבת שהם היו שתולים ?"
"אני לא יודעת. אבל אתה צודק שזה לא מקרי שזה קרה מייד אחרי שהייתי בבית הקפה עם הבחור הזה. הרי זו פעם ראשונה ששודדים אותי."
"אף אחד לא יודע מה המספר הזה אומר. מה זה ייתן להם ...? אלא אם כן ..."
"מה ?"
"אלא אם כן,הם כן יודעים."
מילס חזר מבית הספר, אחרי יום משעמם ביותר, בו צייר בכל השיעורים שלדים וגולגולות עם סימני רעל ואין כניסה. הוא לא רצה לחזור למאוריציוס כל כך מהר. אבל ידע שלא תהיה לו ברירה, אלא לחזור לשם. אימו, שרק אתמול שתתה בירה בערב, והראתה חוסר אכפתיות כלפי מילס, כאילו שכחה שיש לה גידול, וזו עובדה שלא מעניינת אותה. מילס רצה את הכסף לניתוח, אבל נראה היה שהיא ויתרה, וידעה שהיא הולכת בקרוב. מילס נכנס לחדר, הסתכל על השולחן והבין שאימו סידרה לו את השולחן. הוא שכח מהפתקה, אבל נזכר בה מייד שראה אותה על הרצפה. מסתבר שלפתקה הזו יש הרבה גלגולים. הוא חשב להתקשר. לראות מה יקרה. והוא ניסה את מזלו. הוא חייג מהפלאפון את המספר. וחיכה.
"אז את אומרת שאנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהם יודעים על מספר הטלפון הזה." אמר שטיין. "את זה אתה אמרת."
"כן." הוא המשיך. "מי יכול היה לדעת ? ולאיזו מטרה ?"
"אולי מישהו אחר שרוצה לקבל את המידע הזה. מה שאנחנו מחפשים."
"אני בספק."
"למה ?"
"כי זה לא מעניין אף אחד."
"אולי יש אנשים שכן מעוניינים במידע הזה."
"קשה לי להאמין."
"אתה מחפש אותו, נכון ?"
"כן, המון זמן."
"אז אולי יש עוד אנשים שמחפשים אותו ?"
"אני שומע את מה שאת אומרת, אבל אני ממש בספק, כי כולם ... כולם ...."
"כולם מה ?"
"כולם בטוחים שהוא מת."
"אני יודעת."
"שפכטל מת."
"כן, ורק אנחנו יודעים את האמת."
"אנחנו וכנראה נער מסכן שגנב לך את התיק."
הטלפון צלצל. היו כמה צלילי חיוג. ומילס חשב כבר לוותר. אבל ברגע האחרון קול של אישה ענה.
"שלום." אמרה ברוך. "היי, עם מי אני מדבר ?" אמר מילס ברוגע מזויף. "אני חושבת שאתה יודע. אם אתה מתקשר למספר הזה." אמרה האישה. "אני יכול לבוא אלייך ?" והוא היה בטוח שהיא אחת הנשים שהוא יוכל, אולי לקבל מהם קצת בלילה. "עכשיו צהריים, אני מאמינה שאם אתה תגיע בערב, אתה תקבל את מה שאתה רוצה."
"מה שמך ?" שאל מילס.
"אתה יודע את שמי. ואל תיתמם. אני חושבת שאתה יודע למה התקשרת. אני מבטיחה לך שאתה תקבל את המידע, והכל, רק תביא את הכסף איתך. ואת כל מה שסיכמנו. ו ..."
"סליחה, רגע, רגע ... מי זו ...?" שאל מילס בחוסר הבנה.
"אתה רוצה לדעת את המידע לגבי שפכטל, לא ?"
"מי זה שפכטל ?"
"מי מדבר ?" והאישה מייד שינתה את קולה והיה אפשר לדעת למרות שהיא בטלפון שהיא שמה את ידה על אגנה. "ממי קיבלת את המספר הזה ?" אמרה בכעס ואולי אפילו קצת בצעקה.
"אני מצאתי את הפתקה הזו אצלי בעבודה, אני ..., אני לא יודע מה ..."
"תקשיב, חמוד. בן כמה אתה דרך אגב ...?"
"15." אמר בבלבול.
"מה ?" היא הייתה מופתעת. "איזה קול בס יש לך ..., הייתי בטוחה ש ..., טוב, תקשיב. תחזיר את המספר הזה למי שנתן לך אותו. אתה לא אמור להחזיק בו. אתה זוכר מאיפה לקחת אותו ...?" היא שאלה. "הוא היה בפח של הבוס שלי, אני מניח שזה שייך לו. אני אחזיר לו, אין בעיה."
"מי זה הבוס שלך ?" שאלה.
"אני לא יכול להגיד."
"רק תגיד לי אם שמו שטיין."
"לא, שמו לא שטיין."
"אז בוא, תיפגש איתי ותחזיר לי את המספר. כי אין ספק שהוא הגיע למקום הלא נכון. תהיה בעוד 20 דקות בבית הקפה הפינתי ברחוב סאונדק. ותקשיב, ..., אני לא אוהבת שמאחרים לי."
"שטיין, בוא נחליט מה אנחנו עושים." אמרה עדה שאיבדה את סבלנותה. ורצתה שהכול יחזור לקדמותו. "אני מציעה שנחזור לתוכנית המקורית, ונאתר שוב את מספר הטלפון."
"אבל המספר מסתובב לו אי שם. את יודעת שהוא שייך רק לאישה הזו. ואם מישהו אחר יעלה על זה, זה יכול להיות מסוכן. אף אחד לא צריך לקבל את המידע הזה, ואני עברתי כבר כמה וכמה משוכות להגיע לאותה אישה. אני לא מתכוון להתחיל מהתחלה. אני רוצה לדעת את האמת על שפכטל, לדעת בוודאות שהוא חי. לדעת מה הוא עושה, איפה הוא מסתתר ולראות מה איתו. ואת זה רק האנשים המסוימים האלה יודעים. לקחו לי כמה חודשים טובים לתכנן את המהלכים האלה, ולקחו לי כמה שנים לאתר את האנשים האלה. זה כמו למצוא מחט בערימת שחת. אני קרעתי את התחת. אני עבדתי על זה מאד קשה, ולא סתם לקחתי אותך, עדה, למשימה הזו, כי האנשים שאני בוחר חייבים להיות מהטובים ביותר, ואנשים מובחרים שלא יפתחו את הפה."
"אני מבינה, שטיין. הכול באשמתי, הייתי צריכה לשמור על התיק יותר. ולא לגרום ל ..."
"את לא מבינה, זה היה קורה בכל מקרה, הם ידעו עלייך וידעו שאת תהיי שם עם המידע הזה. מה שאני לא מבין, זה איך, שעברה כמעט יממה שלמה מאז, ולא שמעתי כלום בחדשות ..."
מילס נכנס לבית הקפה. עשה תנועות ראש לא רצוניות וקצת פרנואידיות והתיישב באחד התאים. הוא לא ידע איך נראית האישה. רק רצה להחזיר לה את הפתקה ולברוח משם. הוא ראה מישהי ברונטית יפה בכיסא ממול, וזו חייכה אליו. אך לאחר כמה שניות ראה אדם מלא מצטרף אליה וחיוכה נמוג. הוא הבין שהיא סתם בחורה ממורמרת שאולי רוצה להשתעשע עם צעירים. הוא ראה עוד כמה נשים יפות אבל לא חשב שאף אחת מהן היא אותה אישה שדיברה איתו בטלפון, ואז שהיא נכנסה הוא ידע שזו היא. היא הייתה במשקפי שמש עבות, ומעיל שחור גדול. "את הפתקה." אמרה שראתה אותו, ולא היה לה קשה לזהות אותו. הוא נתן לה את הפתקה. והיא, הסתובבה וקראה לו בידה לצאת החוצה. הוא יצא אחריה. והיא כמעט ונעלמה,הוא חיפש אחריה. וראה אותה נכנסת לסמטה צדדית. הוא הלך אחריה, מעט בפחד מעט בסקרנות. היה חושך. ואז הוא הרגיש את הקנה של האקדח בעורפו, ובטרם הספיק להוציא מילה מהפה, נשמעה ירייה, והוא נפל אל הרצפה. מתבוסס בדם, מותיר את אימו עם הגידול לבדה. והאישה הלכה משם, שהפתקה בידה. היא התקשרה לאנשים הנכונים, שייקחו את הפתקה מחדש. כנראה שאף אחד לא צריך להתערב בדברים שלא קשורים לו. מאוריציוס שמע על מה שקרה יום אחרי, ולא שיער שזה קשור לאותו מספר טלפון. הוא חשב שהנער הסתבך בדברים פליליים. ואמר לעצמו. "טוב, נו. ככה זה במקצוע הזה."
סוף פרק 1. המשך יבוא...
כל הזכויות שמורות. ©
