שלומי הטמבל מת. הוא היה אידיוט, הוא היה מניאק וכולם שנאו אותו. הוא היה מהבחורים שיודעים שהיה לך יום מסריח או שקרה לך משהו מדכא והם בכל זאת יגידו לך משהו נבזי, רק כדי להרוס אותך עוד יותר. אף אחד לא באמת אהב אותו, אפילו המורים הפסיקו כבר בכיתה ט' להתייחס אליו כמו תלמיד רגיל. הם היו נעים בין התעלמות מוחלטת ממנו לבין הערות מרושעות לכיוונו מול כל הכיתה. ככה זה כשאתה מפריע כל הזמן ודופק לכולם את הטיול השנתי.
בכלל, הוא היה כזה טיפוס מעצבן, תמיד כשהוא היה הולך לידך הוא היה חייב להפליק לך קצת, ככה זה היה הקטע שלו. הכי הוא אהב את הברזייה. הוא היה משתגע מצחוק כשהוא היה נותן למישהו כאפה בראש כשהוא שתה מהברזייה. אני זוכר איך פעם אורי מי"א 7 רץ אחריו בכל המסדרון כי האידיוט דפק לו את הראש בברזייה וכל השפה שלו נפתחה.
שלומי לא היה מישהו שכיף לדבר איתו, והיה לו כישרון לא רגיל לדחוף את האף לעניינים שלא שלו ואחר כך להגיד שלא מעניין אותו מה שאתה אומר. ככה הוא היה בא אלייך, ושואל אותך לאן אתה הולך היום, ואתה היית אומר לו "מה זה עניינך?" והוא היה אומר "נו, לאן אתה הולך?" ואתה היית קצת מרחם על הממזר הזה והיית מתרצה ואומר "אני הולך ל..." והוא היה קוטע אותך "די די, יא מעפן, את מי זה מעניין?". דברים כאלה יכולים להטריף אנשים, באמת.
שלומי מת בגלל תאונת דרכים, וזה מתאים לו, כי הוא היה נוסע כמו משוגע ותמיד בלי חגורה. הוא היה נהג מניאק, היה צועק דברים מהחלון בזמן שהמוסיקה שלו מעירה את כל השכונה, ובכלל לא מזיז לו. הוא היה יורק מהחלון ועושה חרקות בכבישים הצרים, איפה שכל הילדים משחקים, עד שאיזו אמא הייתה רצה אליו וצועקת שהוא מוריד לה את הלב. והוא היה אומר לה "לכי את גם כן, מה את רוצה?" אבל הוא היה הולך בסוף, כי הוא קצת היה מפחד שהיא תתקשר לאבא שלו ותגיד לו שהלב שלה כבר בתחתונים.
לשלומי הטמבל הייתה הלוויה עמוסה. כשהיא נגמרה, כולם התכנסו לטקס זיכרון בבית הספר. אנשים אמרו שהוא היה בחור נהדר ואדיב, ושהמוות שלו היה כל כך פתאומי, אפילו אמרו "הוא נקטף בדמי ימיו", לעזאזל. המורה ללשון נענעה את הראש בעצב, ורק אני רציתי ללכת הצידה ולהקיא.
גידי מהכיתה המקבילה, נציג מועצת התלמידים, ארגן איזה מופע למענו, שבו אנשים שרו שירים והעלו את "המודעות לזהירות בדרכים", ככה הם היו יושבים במעגל על הדשא בחוץ, כל כיתה בתורה, ומספרים סיפורים על שלומי, ומדברים על תאונות דרכים ועל החיים, ליאת אמרה איך נפער לכולנו חור בנשמה שאי אפשר לסתום, ואיך אנחנו צריכים לנסות ולשמור שמקרים נוראיים כאלה לא יקרו יותר.
גידי הקשיב לכל השטויות והניד את הראש המטופש שלו בחשיבות גדולה, ובסוף הוא סיכם ואמר כמה חבל שהכבישים האכזריים לוקחים צעירים מוכשרים רבים מדי שנה, ואיך כולנו הפסדנו נכס חשוב – נכס חשוב! – לבית הספר ולמדינה כולה.
בסוף הברזתי מהשעתיים האחרונות, זה היה יותר מדי אפילו בשבילי, ואני מוכן לסבול די הרבה חרא.
הלכתי לי לתחנת אוטובוס, ועשיתי לעצמי טקס זיכרון משלי בראש. סיפרתי לעצמי איך שלומי היה טמבל, ואיך הוא תמיד היה מפליק לך ככה, על הראש. המשכתי בתיאור מפורט על היום ששלומי התקשר אליי באמצע הלילה ואמר לי שמחר יש מבחן בתנ"כ, ואיך גיליתי שסתם למדתי כל הלילה. עלו לי כל מיני תמונות שלו, מגחך או מקלל או סתם יושב בשיעור ומצייר במחברת. בסוף, דמיינתי מישהו שיושב בבית, ובוכה כי הוא אהב את שלומי הטמבל, לא את שלומי הבחור הנהדר והאדיב, וככה, התחלתי להרגיש די עצוב.
*ביקורות בונות בבקשה*
