זכרונות של אהבה-עופר/אטלנטיס

גם באלף ימים

ואלף לילות

בימים בלי תקוות

בלילות של סליחות

לאן שהלכת משם לא חזרת

את רסיסי נשמתי איתך לקחת

ואולי זה המבט שנאבד בדמותך

ואולי זו השמש הזורחת בך

ואולי זה הניצוץ המרקד בתוך עיניך

ואולי...רק אולי

מתוך שברי נפשי שבוערים באור נגוהות

מתוך עמקי נשמתי הסדוקים באור נרות

מתוך פצעי גופי הצועקים לך בלילות

מעמקי תהומות קראתיך ושפתייך אינן עונות

הנשוב אל ימים שהיו

אל אהבה נושנה וטובה שחלקנו

אל אותם המרומים שהשגנו

ללילות הטרופים לריקודים בין כוכבים

לשעות הקסומות בלילות הצורבים

עת אהבנו וחלמנו והתנינו אהבים

אז אולי רק אולי ותמיד זו את

אוי כמה שזו את