שוב

לפעמים יש באוויר תחושה

שאולי שום דבר לא השתנה,

אין טעם להשלות את עצמך,

את פשוט לא רוצה שיהיה מחר.

הם כולם חיים באוטופיה כוללת

אך האמת מפעפעת לך בורידים,

בעינייך משתקפת צלילות דעת מאיימת,

את רוצה להאמין שזה לא אמיתי.

זה החושך שמשתלט עלייך,

את נצבעת בשחור,

הם לא רואים אותך באמת,

רואים דרכך, רוח רפאים.

הצילו, אני מרגישה כלואה,

את לא מצליחה להוציא את זה החוצה,

אף אחד לא שומע,

אף אחד לא יודע.

בכי חרישי במיטה,

חלומות שמעוררים בך שנאה,

כל מה שאין וחסר,

הם לא מבינים מה שעלייך עובר.

היא צריכה שתבוא להציל אותה,

כל חייה היא מחכה לרגע המיוחד הזה,

רק אתה מסוגל אולי

להוציא אותה משם.

את מסתכלת במראה

וכואב לך כל כך,

כל מה שהיית יכולה להיות

ואת לא.

יורד לך דם מהעיניים,

חסרות צבע השפתיים,

הריאות שלך לא מסוגלות לנשום אוויר,

נשארת בלי כלום, את כלום, שוב.