גן העדן לורדים

היא לא יודעת איך או למה, אבל מה שבטוח הוא שמה שהיה לפני... נעשה, לא ישתנה.

לעד תהיה כלואה, כי פרשת אוהבים בעניין;

כך נשברה ונשבתה רוזלין.

זה הוא סיפורו של גן ורדים העכורים מתקוות וחלומות שבורים.

עצים עירומים מקבלים בברכה את פריחת הדובדבן.

לכל יום, יום אחר אולי.

בין הצללים הלבנים הוא שוכן לו,

יצור לא מוגדר,

אחד.

הוא הכיר לה את השקיעות המתמשכות,

ואת הצרצרים הקוסמים.

יצר לה עולמות,

ואז מיד הכחיד;

נראה כי כך זה ימשך לעד,

כי כך זה נועד לקרות.

היא לו והוא לה,

שניהם כך יחד...

ממש סיפור אגדה.

אבל גן העדן לורדים,

לא גן רגיל הוא... כי גן קסום.

שוכנות בו רוחות הזמן ולה כישוף הן לוחשות:

"קרבנות אדם לא ידעו רבב,

לא ינשמו ולא יחדלו.

כי כך אמרה מלכת הגן בזמנים שעברו,

כך אמרת וכך יהיה".

ורוזלין כאחוזת דיבוק ללבנה ניגשת,

מתייפחת, נאנחת, ואת ליבה קושרת.

"גאלי אותו מצער, גאלי אותו ממחסור,

כי יודעת את שהוא רק כך יחזור.

פעלי נא, עשי נא, את אשר אומר צו ליבי,

כי יודעת את שאני היא במותך."

כי בגן כשהלבנה והשמש מאירות,

נפגשות להן שוב אותן נשמות תאומות;

כי הבריח אותה אל בין הכוכבים,

שם רק הוא יראה אותה מבין כל היצורים.

וכך שומר הוא על גן הורדים מכל משמר,

ונוצר בליבו על מפתח... מפתח קטנטן.

בעיניים שתיהן פקוחות,

מביט מסביב מבלי להפנות מבט.

כך מחוללים נפלאות;

האומנם?