הים הוא הכספת של כל האנשים

אם תשאלו אותי איפה אבדו כל החלומות. אענה שבימים הרחוקים. אתם מבינים, הדמעות של כולנו אכשהו נסחפות כולן לימים המלוחים. ושם מנצנצים שברי חלומותינו,לאור לבנה בוהקת,אמונות השווא שהופרחו בילדותנו, ושכחנו לגמרי מקיומן. והתמימות הזו, שנמצאת בכל תהליך ראשוני שאנחנו מתחילים, הרגשה של שלמות טוהר והבנה, שאובדת, טובעת בים המחשבות ההגיוניות,הפרטי של האנשים.

ולבסוף אכשהו ההרגשות האלה מגיעות לשם,אל המים השותקים, האמיתיים. הם שומרים על כולן כמו כספת מתמוססת ועצומה, על החלומות של כולנו, האנשים הבודדים...

אם תשאלו אותי לאן נסחף אהובי האמיתי, אענה שהרחק מהחופים. על אף שהוא חי נושם וקיים, במרחק כמה רחובות מביתי. הוא, נושא את כל תשובותיי ותמימותי, אבד לו במים השקופים. כי המים יכולים להראות לגמרי כחולים לאור אותה לבנה זוהרת בלילה מבלבל,וגם תכולים ובוהקים באור יום בין השמש והאנשים.

אם תשאלו אותי מה הדרך להחזיר לנו את התשובות, את האבידות,אגיד שאין כזו. מי מאיתנו לא פוחד לטבוע במים עמוקים?

המים לא סולחים. המים רק שומרים ומפזרים. ואת חיינו הם מאבדים. הם יודעים יותר ממה שנוכל כולנו לדעת, בשנות קיום של דורות ויקומים. כמה סודות, יש במים הטובים. כי אחרי הכל,אני אוהבת אותם, מרגישה אותם, הם ראויים. הם שומרים את כל השברים של החיים שלנו, ולא מתלוננים. לפעמים הם כבר לא יכולים, וכמעט מתפרצים,הגלים סוערים, אבל אז הם חוזרים אחורה, ומשאירים אותנו להמשיך בחיינו השקריים.

בחופש הגדול של כתה ט', במחנה שאהובי לא הופיע בו יותר, נפלה לי טבעת שליוותה אותי בשנים האחרונות,למעמקים של נהר.כל כך כאב לי, עד שהדחקתי לגמרי את האובדן. היום נזכרתי בה, ואני יודעת שהמים שומרים עליה, יחד עם כל מה שאבד לשאר האנשים. והיא נושאת איתה, כסופה, עם אבנים בצבע תכלת, את כל מה שהייתי רוצה שהמים יזכרו,וישמרו, את כל החלומות השבורים.