נקודות

זוהי נקודת ההתחלה.

אט אט נפערים החורים בליבי.

נפשי מודעת לקיומם,

מוחי אינו מבחין בהם

זה מתגבש.

הזמנים זמני אי ודאות,

ספקות שטים באוויר

הטבע נראה קצת אחרת,

עמום משזכרתי קודם.

הקולות סביבי חודרים לראשי

מהדהדים בו.

מבקשת שיחדלו, שיעלמו

הם בשלם.

סיפרו לי פיתרונות, דרכים להעלימם

נתנו לי מרשם  וכתובת

נתנו וזה לא עבד.

עודני רודפת אחר צללים

מחפשת מנוחה ושלווה ושקט.

רואה צלול, רואה נכון.

אך משהו בצורה מתעוות.

הקולות נעשים טורדניים יותר

חושפים פנים מכוערות.

לא רק להם.

העולם הופך נורא יותר,

אפילו הדממה הפסיקה לשקוט.

אני מאבדת מכוחי,

מאבדת מיופיי,

מאבדת את עצמי.

זוהי נקודת שבירה.

הגיעו מים עד נפש

איני יכולה לשאת עוד

בעול הכאב שמלווה את ימיי.

עודני נושמת וחיה,

אך האדמה עליה עמדתי יציבה

נפערת תחתיי ושואבת אותי פנימה.

מנסה להשלים עם הגורל,

להניח לכאב לשטוף אותי איתו

הוא כה רב, כה הרסני

עליי לפעול לפני שאטבע.

ימי שחורה עוברים עליי

נטרפת דעתי.

נפשי עוברת תהפוכות אין קץ,

מתקשה להחלים כל פעם מחדש.

פצעיי נותרים חשופים

דמעות מלח זולגות עליהם,

הם מבקשים מזור.

מבקשים להגליד.

זוהי נקודת האל חזור.

שניה קטועה קובעת גורלות.

מנסה להתרגל לסביבה,

למצוא משמעות.

הייתה פעם משמעות- כעת היא איננה.

ובמקומה,

רק כאב אינסופי שממאן לחלוף.

מסרב להעלם.

אני מכבה בשקט שורה של זכרונות יפים

מימים שלא ישובו לעולם,

פעימות התרגשות,

הפעם הראשונה בכל חוויה שצברתי.

כמה רחוקות הן נראות אותן חוויות,

גם אלו שעברתי לא מזמן.

איה אותם חכמים שהבטיחו לי פתרונות?

נעלמו.

לקחתי החלטה, עשיתי צעד

כעת מגיע הסוף.

אומרים שכל סוף הוא התחלה חדשה

איני יודעת מה עומד להתחיל.

רק מקווה שזה יהיה טוב יותר.

מהתחתית בה אני ניצבת,

נדמה כי אפשר רק לעלות.

הלוואי.

זוהי הנקודה

בה הפסקתי לספור