הלהבה

הלהבה

ככה חזרתי הביתה בגשם השוטף. כולם נרטבים, רק אני נותר נקי. דווקא במקומות בהם אני דורך, דווקא בשבילים בהם אני חולף, לא יורד הגשם. קללה, או ברכה, לא העמקתי בזה מחשבה.

פרצופים שונים עוברים דרכי, חלקם מחייכים, חלקם כעוסים, חלקם מודאגים מדבר מה. כל אחד והחיים שלו, כל אחד והמציאות שלו, הבעיות שלו, הרצונות לו, הפנטסיות שלו, המעגלים שלו. ואני, במבט חיצוני, כמו ממסוק הטס מעל כולם, אני עומד וצופה מבחוץ. ללא בעיות, ללא רצונות, ללא פנטסיות. כקרן שמש הצופה מבעד על העולם כולו.

בדרכי הביתה, כמעט כבר עליתי על המדרגות ופתחתי את הדלת. ולפתע, כאילו מתוך דלתות גן עדן, יצאו גבר ואישה מאחד הבתים. היו אלה אנשים מבוגרים, בני 70 או 80. האישה אחזה מטריה שהבטיחה את יובשם שלה ושל בעלה. הזקן הלך לצידה, ידה שלובה בידו, כזוג יונים. אני הבטתי בהם ולשבריר שנייה הם הביטו גם בי. באותו רגע חשבתי לעצמי, כמה מדהים המראה הזה. גבר ואישה בסוף חייהם, הולכים שלובים יד ביד, והזוג הזה, בדומה לי, באותו הרגע תחת הגשם השוטף, יד ביד, לא היו להם בעיות, רצונות, פנטסיות. היו רק הם, רק הם, תחת הגשם. אוהבים, יודעים אחד את השנייה יותר מכל אדם אחר בעולם. היו אלה רק הם. באותו רגע פסק הגשם שהרטיב אותם, נעלמו כל הפרצופים מהרחוב ופסקו רעשי המנועים של המכוניות שחלפו על הכביש. באותה שנייה, במקום מסוים למעלה הוזזו העננים ונתגלו שערי גן עדן. והנה כפלא פנטסטי, פרש הזוג כנפי מלאכים, והתעופף לו ישר לאותו מקום מסוים בשמיים, ועבר דרך שערי גן עדן. בחיי שכך היה, ראיתי זאת בעיני. ואני עצרתי מלכת, והבטתי במלאכים טסים להם, משייטים להם באוויר העומד, לאט, לאט, נעלמים. ואכן, כך הם נמחקו מעל פני האדמה, יחד, כאחד, ונסגרו שערי גם עדן מאחוריהם. הגשם חזר, העננים כיסו שוב את השמיים כולם, הפרצופים המוטרדים שבו לרחובות והמכוניות חזרו לכבישים. כן, כולם שבו להיות כפי שהיו ממש לפני שנייה.

ורק אני, אני, מאז, לא הייתי אותו הדבר.