מבראשית

אתה לא מכיר מקום אחר ולא רוצה להכיר. אתה שוכב בשקט, עטוף בחום ובדממה מיוחדת, לא כואבת ולא בודדה. כל מה שאתה שומע אלו דפיקות עמומות, סדירות שבאות מלמעלה. אחידותן היא כמו היפנוזה, אתה יכול רק לציית להן ולהירדם אל עומקה של שינה שכולה חלומות.

התעוררת לשחר, אתה מחבק את היופי, בחיים לא הרגשת כל כך טוב. כל כך קל להגיד את זה כשאין לך עבר, כשאין לך דבר חוץ מאושר, אתה חלק ממשהו ועדיין יחיד, אתה לבד אבל לא לגמרי, אתה מופלא.

כשאתה יוצא החוצה אתה בוכה, אתה רוצה למות עוד לפני שהתחלת, אבל אי אפשר להפסיק עכשיו. אתה נגרר עד גיל 14 שבו אתה בודד, תלוש ולא חלק מכלום. אתה עצוב כמו שמעולם לא היית, אפילו כואב יותר להודות בכך כשיש דמעות ושלוליות מאחורייך.

ואז אתה רואה אותה, היא פותחת לך את הדלת ואתה נכנס עמוק פנימה, רגליה וגופה מקיף אותך ושוב אתה חלק ממשהו, למרות שאתה יחיד. חם לך, אתה מתאים, שוב אתה בפנים. ברגע מסוים אתה כל כך חי שאתה לא חושב על כלום. הלב שלה פועם כל כך חזק, עד שאתה לא יכול לשמוע את הדממה, אתה לא מסוגל להינתק ממנה , פעימותיה הן הקול שקורא לך לחיות.

אתה חי רק כשאתה נותן לה הכל וכשהיא לא בסביבה אתה עדיין צריך להקשיב, לכן אתה הולך למישהי אחרת, עוד אחת ונוספת. מתישהו אתה מפסיק לספור את כמות הנשים שמתחו את חייך על האין.