פואמת בוץ הלבבות

כאַשְמָה לעד

אירועים משמעותיים

טובים כרעים

חידדו נפשךְ

כמשב-רוח שהעיף באחת

את העלים היבשים וחשף את צורת העץ,

אותךְ.

הייתְּ אחרת,

עוטה שריון משולש של חשאיות

נשית, ריאלית ושתקנית,

כגל ללא דמות

דומֶה לקודמו

ולזה הבא אחריו.

תחת שמיים בצבע כחול-סֶוְור

עשיר וזוהר

הִתמרה עננת אבק בִּמְתיקות.

בינינו,

עולם שלם של דקויות

שלא הובעו במילים

מן שבריריות של בדולח

שדי במילה אחת כדי לנתץ אותו.

ליבתנו העטורה אבקנים זהובים

הוארה וחשפה

שתי וערב של נימים

קטנים וענוגים

בהם זרמה אהבה

אך גוועה באחת
על רקע ערפל חייךְ

ואופק אהבתנו שנוֹגהַּ באור להבות

הפך אפל וקודר

כבוץ לבבות

בקרקעית באר.

הביטחון בחירות הפנימית שלי

סימן דרך לתַזְמֶר אושר

הרחק ממךְ,

אך משהו בתוכי לא נתן מנוח

דפק על דלת בלתי נראית

וכשכתבתי אותךְ

נפתחה זו הדלת

ונתנה מרחב למה שנבט

רקוויאם לאהבה
                                    >

כי תַּמָה

               >

כי תָּמַה.