נרקיסיסט אפל

אתה מדפדף באצבע גרומה בין פיסות תופת הקיום

הנרקיסיסטית בהתגלמותה;

אתה קורא עוד קצת ממילותיי האפוקליפטיות,

מנבכי התודעה המרוסקת בגלעיני האישון.

'אתה אנומלי, אבנורמלי, אבטיפוס של המיסוגניות ההפכפכה', אתה אומר,

ואז בקול צרוד קורע עוד דף מן הספר כמו כדי להביע איזושהי זיקה לכתביי.

אתה פמיניסט במסווה של שוביניזם א-מוצהר, אני חושב כשאני מביט בהשתקפות מבעד לרסיסים המרוסקים שלרגליי.

בא לך למות, כאן ועכשיו, בא לך לדחות חיבוקים, לרסק שמשות קדמיות של מכוניות, לפרק בגרזן את הדלת של ההיא שטרקה אותה בפניך.

אתה בוכה על קיומך האקזיסטנציאליסטי העלוב, אתה מלקה את גופך בשוטים ובעקרבים, אתה מייסר את קרוביך ואת מכריך, אתה רוצה שכולם יאהבו אותך. הם לא יכולים ;אתה מיזנטרופ ציני ואפוף קנאה.

אתה משנן משפטים חסרי חשיבות מכתביו של המרקיז דה סאד,

אתה מצפה לקץ היקומים, אתה שוחה במי ביוב גסים, אתה טובע בפורנוגרפיה של אלימות. אתה, אתה, אתה צוחק בקול נלוז על מחשבה פרוורטית שחלפה בראשך.

אתה מכיל את העולם בגב ראשך, העולם אינו מסוגל להכיל אותך עוד.

אתה גדול מהחיים, אתה קטן מכדי שיבחינו בך. אתה בלתי-נראה.

העולם משתנה ללא היכר בעוד אתה הולך ומתדרדר בחרחורי גסיסה אחרונים. לפעמים אני חושב עד כמה שאתה פתטי כשאתה יושב שם בחדר המסואב הזה שלך וסופר פגמים על קירות חייך.

אתה טינופת מהלכת על שתי רגליים. אתה מפלצת ששוקלת מילים שלא בקפידה. אתה לא מסוגל לקיים קשרים עם בני-תמותה. אתה אינך בן-תמותה. אתה פורק כל עול אל מול מסך הקולנוע המקרין את הסודות הצפונים של חייך. אתה רצחת את העולם בעזרת ידך הימנית האדומה.

אתה שוכח את עצמך לדעת. אתה שוקע בחול טובעני ללא יכולת להיגאל.

אתה מאבד שפיותך יותר עם כל יום שחולף. אתה נעשה פסיכוטי.

התרופות מוחקות את תבונתך. אתה נטול תבונה. אתה נטול קפאין.

האינסומניה הפסאודו-אפאטית שלך מרחיקה אותך מהמציאות הגשמית בה אתה מנסה להתקיים - ללא הועיל.

אתה יודע עד כמה זה קשה להשתנות. אתה יודע את זה כמו שאני יודע את זה. אני יודע שאתה יודע שאני.