שאלות

היא כל כך יפה. יש לה את הצחוק הכי רך ואת השיער הכי שמח. יש לה הליכה שהיא ריקוד ותנועות שהן מנגינה. לא ראיתם אותה, לכן לעולם לא תבינו, וכמו העולם העגול, פתיתי שלג ואלוהים, צריך לראות כדי להבין.

האם אהבה משאירה סימן? אני לא מדבר על סימנים בפנים, כי אני יודע ששלל ביטויים כמו "לב מצולק" או "פרפרים בבטן" הם לא רק דימויים. אני שואל האם אהבה משאירה סימן על הגוף.

אני חושב שכן, אם תסתכלו עליה, תוכלו לראות.

הנה האהבה של ההורים שלה, בין השערות הרכות והנקיות.

האהבה של החברים שלה על הידיים.

השפתיים שלה פולטות את האהבה שלו.

והאהבה שלה לכולם היא בעיניים, הן מקרינות משהו, ופתאום – משני עיגולים לבנים עם נקודה, הם הופכים למגנט.

אלו לא רק העיניים, גם הפה, גם הלחיים, הגוף והידיים, הכל קשור ומחובר, כמו מריונטה, פנימה. לכן אני יודע שאוהבים אותה מהצדדים ומלמטה ומלמעלה עד שזה נכנס פנימה ויוצא ממנה אל העולם כמו השמש שכולם מקיפים רק אותה.

פעם גם האהבה שלי יצאה מהשפתיים שלה, אני זוכר מה היה שם במשך החודשים האלה, ואני זוכר מה היא אמרה לי על עצמה בפעם הראשונה שלה.

היא הסתובבה אליי ואמרה "אנשים אומרים שהם מאבדים את הבתולים שלהם, אבל אני לא"

"אז מה כן?" שאלתי.

"אני לא איבדתי אותם, אני נתתי את הבתולים שלי" עיניה הביטו עמוק בעיניי.

"את לא יכולה לקבל אותם חזרה, הם הלכו לעולמים" אמרתי ונגעתי בבטן שלה.

"זה בסדר" היא חייכה.

הסתכלתי עליה בעיניים סגורות מעוצמת האור, וראיתי איך כל גופה מקרין את אהבתי.

זה דהה.

לאט ובטוח הסימנים נעלמו, לא כולם, רק שלי. חשבתי במשך כל הימים כולם למה הם נעלמו, האם זה מפני שאני הפסקתי לאהוב אותה, או שהיא הפסיקה לאהוב אותי?

לאן זה נעלם, אהובתי, לאן נעלמה הקרינה המחשמלת, לאן נעלמו המילים היפות מהשפתיים שלך, לאן הלכו הנשיקות הרכות, הנשימות המהירות, מתי האורות זרחו שוב למישהו אחר, בצבע שונה עם ריח אחר, לא הריח שלי?

האם אפשר לראות אהבה?

האם את באמת קורנת?

קורנת, נוצצת, מאירה, זורחת, פועמת למישהו אחר?