זיכרון של דמעות

גברברי הרכבת

תקפו פעם את אימא,

במבט

ובלילה הוא נותר,

ערירי בדירה,

רך וחלוש שכמותו.

מכת אור בוהקת

ועוד אחת,

ועוד סדרה שלמה,  

מוחדרות כעת אל עיניו,

ממחזרות את העבר,

קופסתו, מהורהרת,

אפורה, אולי הוזה

נשכחות,

מערבלת, תזזיתית,

בטרום יקיצה,

"מציאות" של עשור

שהלוואי ונשכח.

תקופה ארוכה

לא ידע יצועו מזור

ועדיין אינה מסתמנת

ארוכה למכאוביו,

עורו מדמם מחולי קשה

וסימניו

תוכפים עליו,

פצעיו

מתמרחים לובן

על גבולה של ערות,

בעוד מצפונו,

אינו מוצא עדנה, מאדים,

בוער בייסוריו

כאילו היה זה היום

שאימא ברכבת

מותקפת גברברים

והוא,

רך וחלוש שכמותו,

אינו מציב הגנה,

כה מושכת הייתה,

מוקפדת

בלבושה,

מצודדת

ובסופו של יום,

בינות סדיני סאטן,

מלנכוליים , הייתה מרפדת

זירת לילה של אהבה

עם מאן דהו תורן

זועקת,

כזאבה מסופקת .

מועקה מצטברת

מוטלת

על רובדי נשמתו

וזעקתו כה מרה היא

על מרבד רגבי עפרה.