ללא נושא4#

קסם מלאכים,

קדושת בית מקדש.

נביט למרחק ונלחש "מארש!".

ואולי אין טעם,

אין טעם בכלל.

אני פה לבד עם הירח,

כמו תמיד על הרציף בנהר.

כשראית בי לראשונה... זוכר?

הכול השתנה, גם אם זה לא נראה.

אני לא אחזור.

ולי מנגינות מתקתקות יותר לא תנגן.

אני מניחה שזה הכול;

הרי בסופו של דבר שנינו נשוב לאותה אופוריה נצחית בלתי מתמשכת.

ואני? אני היא אתה, ושנינו ביחד שלושה.

תבין, כלום לא השתנה...

רק צחוק הילדים התעוות לו ברקע,

אבל זה כבר שיר עצוב אחר.

אני לא אוהבת להיבלע בתוך כאוס.

רק פה טוב לי,

לצידך;

והנה שנינו שוב, באותה דרך תלולה.

כאילו כלום לא השתנה,

אתה מבין?

אתמול אמרת שנגמר.

ידעתי שאין טעם, לא שהיה מההתחלה.

חבל.

למעלה, שם נגור ונחיה...

הו הלוואי ותבין;

זה מעגל החיים, אתה לא רואה?

אני יודעת שקשה, גם לי.

שנינו במקום שנמצא בתנועה וכבר מוכן לשיגור.

חולמת בהקיץ על ילדים עטופי עלי כותרת,

שושנים קטנים.

ואתה נאחז בי נגד החיים,

תביט!

הרבה דברים,

משתנים כולם.

צועקים ביחד אל שמיים מלאי אומללות.

די! די.

זה נגמר.

ואנחנו כבר מזמן לא פה.

אנחנו שם.