זום

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"אתה רואה את הבית ספר הזה? כולם פה עם זום נורמאלי. זום זאת אומרת כמו במצלמה, כשאתה מתקרב ומתרחק ורואה תמונה קטנה וגדולה. אז להם יש גודל נורמאלי, הם רואים תמונה שלהם, של המשפחה, של חברים... אולי גם של החבר או החברה, של לימודים אם הם בעניין הזה, וקטע קצר, אפילו לא שובל של העתיד שלהם. זהו"

שתקתי קצת, כי אני יודע שנדב ממשיך לדבר אם הוא לא סיים, זה מה שטוב אצלו, עד שהוא מדבר – הוא לא יפסיק באמצע.

"יש גם כאלה שיש להם זום ממש קטן, אתה יודע? שהוא מתמקדים במשהו והם נהיים אובססיביים לגביו, כי זה כל מה שיש להם במרחב. לאן הם כבר ילכו חוץ מאותה נקודה?" הוא משך את האמה שלו עד שנשמע 'קליק' קטן.

"אני בדיוק בצד השני – יש לי זום גדול מדי. אני רואה יותר מדי דברים שאני לא אמור לראות. כל האנשים פה חיים כי הם לא רואים מעבר, הם חיים את החיים שלהם עכשיו, וזהו – מספיק, מה הם צריכים כבר לחשוב מעבר לגיל 120 אם יהיה להם מזל? אני נדפקתי ואני רואה את כל היקום המסריח הזה ורואה כמה שלא משנה אם אני אקבל מאה בבגרות באנגלית או שבעים. הזום שלי לא נותן לי לעשות דברים קטנים כי אני חושב שזה לא משנה, תאמין לי, יש לך מזל גדול שיש לך אחד נורמאלי, ככה אתה יכול לשמוע אותי וזה בכלל לא יזיז לך, עדיין תחשוב עשרים פעם ביום על השיעורים בכימיה ועל רותם מי"א 4'"

אתמול נדב מת, הוא בלע ערימת כדורים ואמר להורים שלו שהוא הולך לישון, ובבוקר אמא שלו ניסתה להעיר אותו לבית הספר כדי שינסה לא לקבל שלילי בהתנהגות עם כל ההברזות שלו, אבל היא לא הצליחה.

אתמול נדב מת, וכשההורים שלו בכו בלוויה חשבתי לעצמי שיש להם מזל שיש להם זום נורמאלי, אחרת הם לא היו מצליחים לבכות.