דעתי על כתיבה וקריאה

מכירים את השאלה שמדי פעם ילד שואל : "מי יותר חכם, המחשבון או האדם?" כולנו יודעים שזה האדם. הוא הרי יצר את המחשבון, נתן לו את כל המספרים והתשובות, אבל זה כל מה שהמחשבון יכול לעשות, כאן הוא עוצר.

כשאני כותבת, הדמויות שלי מטורפות לפעמים, זה לא אומר שאני כזאת. אני נותנת להם את הצחוק המשוגע, ונותנת להם את המחשבות העמוקות ביותר שלי כדי שיפיחו בהן חיים ויעבירו אותן הלאה. אבל אנשים הם מטומטמים, תדעו את זה, כל כך מטומטמים שישר כשאתה כותב משהו הם שואלים אם קרה משהו. רק אני יודעת כמה אני שונאת את השאלה הזו. יש את אלה שלא יגידו לכם כלום, אבל יתחילו לחשוב שאולי אתם קצת יותר מדי מוזרים.

אני לא כועסת על האנשים האלה, אני יודעת שהם לא מבינים, ואסור לשפוט אנשים שלא מבינים. צריך לנשק אותם על המצח כמו ילדים קטנים ולהגיד להם "כשתגדלו תבינו" בטון המעצבן ביותר שאתם יכולים לגייס, אי אפשר ללמד דברים כאלה.

אני רוצה להבהיר משהו שהוא משמעותי בשבילי. תתנו רק לאנשים חשובים לקרוא את הדברים החשובים שלכם. כל אדם הוא מיוחד וזו לא קלישאה שכתבו על כריכת החוברת הנידחת שלכם מימי הגן. אם כתבתם משהו, תנו לקרוא רק לאנשים שלא יסתכלו עליכם עקום כשיקראו, ואם אתם מרגישים שהם יעשו את זה, אל תיתנו לאף אחד, לא תמיד צריך.

לא אמרתי שאסור לקבל ביקורת, אני אוהבת ביקורת מאוד, היא מפתחת, מעשירה ומעצימה אותי. אבל ביקורת אמורה לבוא ממקום של הבנה.

בבקשה אל תקשיבו לאנשים שאומרים לכם שאתם צעירים מכדי לכתוב דברים כאלה, אל תקשיבו לאנשים שאומרים שזה עצוב מדי, מדכא מדי או כל דבר אחד – שמעתי אנשים רבים אומרים דברים כאלה לאנשים שלא היו צריכים לשמוע. כשם שאתם מדברים בצורה אחת וכותבים מכתב בצורה אחרת, כך גם כותבים. האדם השמח ביותר שתראו יכול לכתוב את הסיפור העצוב ביותר שתקראו, וזה לא סותר, זה מקסים.

כתיבה היא דבר נהדר, בכל צורה, לא משנה איך היא באה. תאהבו אותה, תבקרו את הדמויות, לא את האדם, אל תכלילו, אל תתייחסו לגיל, אל תתייחסו לטקסט כאל החיים של הכותב. אל תחששו להגיד את דעתכם, גם אם היא שלילית, נחמדות היא לא רק בחיוך והערצה, אלא באמת. ובעיקר – כתבו מה שאתם רוצים, איך שאתם רוצים – ג'קסון פולוק עשה מזה קריירה בציור.