הרופא

הרופא עזב את יד החולה המת והביט בעיניו העצומות. הוא קם מכיסא המתכת וניגש לכיור. הוא שטף את ידיו בזהירות, הוא הביט בראי והעביר אגודל רטוב על סנטרו. צלצול טלפון חרישי העיר אותו לחיים. הוא ענה ושמע את קול האחות "מה קורה איתו בסוף? אזעקת שווא?"

"כן, לא קרה כלום.הוא בסדר, עדיין נושם"

"יופי, כן"

האחות ניתקה.

הרופא הסיט את שערו ממצחו רק כדי להנחית מכה כואבת במיוחד לעצמו במקום. הוא הביט בראי וראה סימן אדום שהתחיל לקבל צורה. הוא בעט בקיר ובכיסא, הרים את האחרון והתיישב.

הוא הביט בצג המחשב הדומם וחישב את צעדיו לאט. מה היה קורה אילו לקח את הבדיקות מוקדם יותר, אם רק יכול היה לחזות את הסימנים... אם היה מזמין עוד ייעוץ אחד... הרי הכל היה שם, ממש מול עיניו, מתחת לאפו.

הוא הביט באיש, בפניו שהיו כמעט נקיות מקמטים, הוא הביט בתיקו הרפואי, הוא הסתכל על מצבו המשפחתי. הוא הזיל דמעה אחת יתומה, ונתן לה להתגלגל על לחיו. כמה זעירות המילים "חי" ו"מת" כמה זעירות הן וכמה מכילות, פשוטות עד כדי גיחוך, כמו שמיים וארץ, אך מסתעפות לכל כך הרבה כיוונים, לאלפי פרשנויות שכולן מסתיימות במקום אחד, כמו חיי בן תמותה.

הרופא התנער משרעפיו, הביט בחולה ושפשף את עינו. הוא לקח גיליון של חולה אחר והסתכל בו בעיון, הוא הידק את שרוכי נעליו. זה בסדר, הוא הניח, גורל... מניעים נסתרים...  פיצוץ אוכלוסין וכל שאר יתרונות וסיבות המוות. הרציונאל השתלט עליו, והוא חיבק אותו אל ליבו.