סִימָנִים

הירח הלבין במלואו עד להתפקע, הקפיד לא לגלוש. כך זהרה בהירותו של המדבר ולרגע לא היה ברור היכן הירח והיכן הארץ, שמא התחלפו ביניהם. שיח של שיטה, שעמד בצד, נראה היה כאִשה כבדת גוף הכורעת ומתפללת לאלוהי בראשית.

בנֹגה הזה יכול היה לצפות היטב בסימנים, שבלטו אליו מן הסלע הגדול שניצב לידו.

הוא הזדקף כמהופנט והמדבר כִּבֵּד את השקט הכל כך חזק הזה.

יש לו להב ארוך, המחובר על ידי קשירות הדוקות של חבל, לענף עץ דק. הסכין הזו מכונסת בתרמילו, תרמיל שרכש בזמן שרותו הצבאי לפני שנים רבות, כשהיה צעיר.

עכשיו, כשהוא דומם אל מול הסלע הגדול, עובר לפניו הזיכרון כחיזיון של ממש, כרגע חי –

חום המדבר הרקיד אדים כגלים של פנטזיה. הוא מתיישב, נשען על הסלע. זרמי זיעתו מתפתלים בין הזיפים על פניו, מסדיר נשימותיו מתוך התכוונות. יש לו מיכל מיוחד לשמירת מי השתיה, עוד מימי היותו מוצ'ילר בחבל האנדים. במדבר כל קול נשמע מוכפל וכך לגימותיו העצומות.

הוא עוצם את עיניו לכמה שניות ארוכות ולא קצובות, כמו שהוא כבר מורגל לזמן המדבר ומוצא את עצמו מחייך לאורך כל גופו, עד שהחיוך מגיע לרוחב לחייו.

מוציא את הסכין המאולתרת מתרמילו, מסתובב אל הסלע, כאילו רוצה לספר לו דבר מה, מחזיק את חלק הענף בימין ותומך היטב בשמאל, חורט קו אחד ברור בסלע.

מתרומם ונעמד, מביט בסלע מרוצה.

 "הסימן הראשון", הוא חושב לעצמו.

עמד מתמהמה והחיוך מתרחב ומרכך את פניו. "הסימן הראשון."

עכשיו הוא יודע, שמחר יהיו עוד...

וכל פעם שיחרוט כך, בעזרת שתי ידיו, כשכל משקל גופו נועץ את הלהב בפס אחד...

כל פעם שכך –

היא תרגיש שעליה חשב.