חזרה ליצירות
שירים

לולי | (20/05/2009 00:22) | 53 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
כלכך הרבה מחשבות עוברות בראש ביום כזה.
כולן נורא אישיות, בפנים, לבד עם עצמך, אבל אף אחת מהן לא פרטית.
אני עומדת מול הכאב הפיזי הכלכך גדול שאני חשה, ומול הכאב הנפשי, שהוא כלכך יותר.
והכל כלכך מבולבל, ומצד שני כלכך ברור.
וכבר עוד מעט ונגמר היום הזה, הכלכך חשוב לי. לנו, למדינה.
ולמרות שכל היום אני בוכה, אני מרגישה שעוד לא מיציתי אותו עד הסוף.
וכשהוא ייגמר, יגיע יום העצמאות, החג שאני הכי אוהבת.
והוא לעולם לא יהיה שלם בלי היום הזה.
וגם מול הדף אני עומדת באופן דומה. כמו מול הכאב.
הכאב הזה שאין לו סוף, שאני מצליחה לגעת בקצה של הקצה שלו.
הכאב הזה שאין לו סוף, ומולו כלכך לא לגיטימי היומיום, לא מסתדר.
מה היא נמצאת פה עכשיו, השגרה הזאת שכולם חיים על-פיה.
ואני צריך להשתלב פנימה, להתחיל לשחות בזרם שלי.
כי אצלי באמצע הנהר נמצאה אבן. הכי גדולה בעולם. הכי כבדה בעולם.
ואני בכלל לא שמתי לב אליה, ונתקעתי בה כלכך חזק, שאני עוד לא מצליח להתאושש.
פשוט לא מצליח.
היא כלכך קשה ומוצקה האבן הזאת, אבל לפעמים, כשאני מנסה להסתכל הצידה, אל הנוף שבגדות הנהר של חיי, נדמה לי שהיא לא שם.
שאני כבר לא רואה אותה בזווית העין.
ובטבעיות הכי גמורה אני מתחיל לשחות.
ונתקע. וזה שוב כלכך חזק וכואב.
ניסיתי את כל התחבושות, הפצע זועק מתחתיהן.
אין מנוס ממנו.
אין מנוס מהכאב הכלכך עמוק הזה, שכלכך נוכח, ופשוט לא נותן מנוח. בכל פעם שאני מתחיל לנסות לברוח, אני יודע, עמוק עמוק בפנים.
אני יודע את סוף הדרך.
אני כבר מכיר את הכאב.
 
 

נכתב ביום הזכרון האחרון.

תגובות

חזרה ליצירות