סיפור ללא שם

כבר שבועות של ימים יפים, את השמיים קישטו עננים לבנים ורכים, והשמיים התהדרו בצבע כחול בהיר.

"ירוק הוא הצבע השולט" הוא לקח חתיכת דשא ומולל אותה בידיו.

"לא, כחול יש יותר בעולם" אמרתי.

"תראי כמה צמחים יש בעולם" הוא הסתכל על העלים המעוכים וזרק אותם.

"אז מה? לכחול יש את השמיים ויש את הים" אמרתי ומייד התחרטתי.

"מים הם שקופים" הוא אמר בלי שמץ של לעג או בוז.

שתקתי.

"תדמייני חייזר" הוא ביקש.

"מה?"

"תדמייני חייזר"

דמיינתי.

הוא חיכה שני רגעים ואמר : "החייזר שלך היה ירוק?"

כן, הייתי בנאלית.

"ירוק הוא הצבע השולט" הוא חזר ואמר.

הוא נשם את האוויר לריאותיו ואמר "ירוק וכחול הם צבעים קרים"

"אז?"

"תחשבי מה היה קורה אם השמיים היו אדומים או כתומים" הוא עצם את עיניו לשנייה ופקח אותן.

"לא היה קורה כלום, אני אוהבת אדום" חלקתי, עדיין לא ירדתי לסוף דעתו.

"היה קורה. אנשים אפילו לא צובעים את החדרים שלהם באדום"

ידעתי שהוא רוצה להמשיך.

"מכירה את הציור "הזעקה"?"

"כן"

"השמיים שם אדומים, בציור. הצייר נרווגי. השמיים בנרווגיה אדומים" הוא נשף והמשיך "שיעור ההתאבדות שם גבוה יותר"

לא שאלתי גבוה יותר ממה, הוא חשב שכולם מבינים אותו.

"קור. אנשים תמיד מסתדרים טוב יותר עם קור"

ידעתי למה.

הוא קם, שמש השתברה בשערות ראשו, והטילה צללים על פניו, הוא קם והתחיל ללכת, מנופף לי בלי להסתובב.

הסתכלתי בו מתרחק, הסתכלתי איך השמש מאירה אותו, את כולו, ואיך שערו האדום בוער.

הוא עמד שם, שערו נוטף נוזל שחור, שחור מדי, לא טבעי, והוא צוחק.

"את רואה את קו האופק? העולם הוא עגול, אבל קו האופק ישר כל כך... כמו סרגל"

"אני רואה"

"את רואה באמת? אנשים חשבו שאם הם ילכו עד הסוף, עד קו האופק, הם יפלו"

"אני יודעת"

"את פוחדת ללכת אל קו האופק ולגלות שם את שאר עולמך?"

"לא".

"אלוהים, הכל כל כך אדום לי בפנים, הכל כל כך אדום..."

הוא לקח את הסכין ושרטט קו ישר, כמו סרגל.

היה חם במחסן כמו הגיהינום.

"אנשים פוחדים מאדום, את יודעת"

"למה?"

"תחשבי על זה, איזה צבע הגיהינום והשטן?"

"אדום"

הוא לא נגע בסלט. הוא לקח את הצלחת המלאה וזרק אותה לפח בשלמותה. הוא פתח את דלת המקרר והוציא משם רק מלפפונים וחסה, הוא שתק כשהוא חתך את המלפפונים דק ושם אותם בקערה.

"לפי מה את חיה?"

"מה?" התקשיתי תמיד להבין.

"אנשים חיים לפי חוקים שקבעו אנשים אחרים, לפי זמן, לפי תוכניות חיים שביצעו אנשים אחרים".

"מה רע בזה?"

הוא שתק.

"לפעמים אני כל כך עצוב כי אני יודע שאני כמו כולם, אני יודע שבכל מקום יש טביעות רגליים, אני יודע שאדמה בכל מקום ספוגה במישהו, אני יודע שאפילו אם אנסה, בתוכי, אפילו לא רחוק מפני השטח, אני כמו כולם" הוא הסתכל אל האופק.

רציתי לגעת בו, אבל פחדתי.

אל תגעי בזה, אל תגעי בזה, אל תגעי בזה, זה כבר יותר מדי, זה כבר הרבה מעבר, אל תגעי כי כל האדום יצא החוצה, והוא נשפך, אל תגעי, אבל כל כך חם, אלוהים למה כל כך חם פה? איך אפשר לחשוב כשכל כך חם? אל תגעי בזה, אל תגעי בזה, תברחי מזה, תברחי מהאדום שבא אלייך לאט על הרצפה... אל תגעי בזה, אל תגעי בזה, אל תגעי בזה... אל תגעי בזה...

"ירוק ואדום הם צבעים משלימים, את לא חושבת שזה מצחיק?"

"לא"

הוא הניח את ראשו היפה על כר הדשא ונתן לצחוקו להתגלגל עד הסוף.