כמו רץ למרחק/גיא רגב

כבר עשרים ושש שנה

אני רץ, מתעייף ממחשבה

גומע מרחקים חלומות רקומים

הרבה חורים שחורים

והריצה לא נפסקת.

וכשגלגלי המטוס

נתקו מהקרקע

איתם נדמה

נפסקה המחשבה

וכמו חלל של ריקנות

שלווה נסוכה

ויודע שאני

על קו הגמר.

ובאה הנחיתה

ובצעד כושל

מועד ונופל

עטוף בדמעה

לא רואה מאומה

ופתאום קורא אני

אמא.

כול כך פשוט

עוד צעד ודילוג

מרתון עשרים ושש השנים

האשליות הסתיימו.

המציאות מכאיבה

אבל לפחות היא אמיתית

והלב מתרחב

ומפנה לו מקום

להכניס את מה

שהיה חלום.