התומכים

התומכים */ משה ר. אזובי

נחבאים אל הכלים

הם..., הם תמיד בצל עומדים.

לא בולטים,

לרוב, משקפי שמש מרכיבים,

בחום ניצלים ובגשם נרטבים,

את הדמעות, את העיניים

היטב היטב הם מסתירים.

עוטפים צווארם בצעיף,

להסתיר את המחנק בגרון,

לעיתים תחושת כשלון, אולי אף עלבון.

יודעים להושיט יד, מבלי שתראה,

ארוכה, ענוגה, מביאה ארוכה,

יודעים לגעת, לרפרף מבלי שיורגש,

להעלות את המילים המתאימות, המרגיעות,

יודעים לחפור, לקלף את הקליפות,

עמוק עמוק, לחשוף את הפגיעוּת.

מכילים את הכאב, את הכואב,

את הייסורים, את המתייסר.

מתנהלים כבריכה ענקית כמאגר,

כמו כוח שאף פעם לא נגמר,

כמו ים של אהבה שמרגיע,

משפיע, מרפא, מסמם.

כמו עץ שמצל בלב מדבר,

כמעין קר שנובע כשהחום לא נשבר.

כך... בשקט, לא מתבלטים,

נמנעים מחשיפה,

נחבאים אל הכלים,

בוחרים להיות מהנעלבים ולא מן העולבים,

ובסיום תפקידם בשקט נעלמים.

כך, כך הם התומכים.

ועל כל כך תודה.