הלוואי

הלוואי שהוא יכול היה להרגיש את הבריזה הקטנה הזאת.

ווא, איזה בריזות הוא הרגיש, כאלה מהים, שאתה מרגיש שמכניסות לך עוד נשמה לגוף, כאלה שמגיעות ככה מכלום, מסתם, בשיא החום, 30-40 מעלות, ואז פתאום הבריזה. איך הוא היה מת להרגיש אותה שוב, את הבריזה הזאת, אז, אחרי מסע הכומתה. ולהרגיש כלכך חי, מלא גאווה ואהבה, אפילו תשישות.

אבל הוא מת.

הלוואי שיכול הוא היה להרגיש את הקור הזה שאני מרגישה עכשיו.

וכמה קור הוא סבל. כזה שמקפיא כל שריר, מכבה כל עצב. כזה שאתה מרגיש אותו בכל איבר, גם בכאלה שלא ידעת שקיימים. קור"צ- קור צבאי. קור שאפשר לחוות רק בצבא, שרק הוא חווה. קור שועלים הוא קרא לזה. קור כזה, שאתה בטוח שעוד מעט הכל ייגמר מרובו, ולא יהיה עולם, ולא יהיו זכרונות, ולא יהיה בית. ואתה יודע שאת החום, רק עכשיו אתה יכול באמת להעריך. כן, אפילו לקור הזה הוא מתגעגע. ואני מתגעגעת לגעגועיו.

אבל הוא מת.

ובינהם נמצא הגבול. הגבול בין הנעימות, לרגע שלפני המוות. בין הביטחון, לפחד.

והפחד, זה שאין לו סוף, אין לו קץ, שלא יודעים מה לעשות איתו, וכבר גם הוא חסר- אונים. תמיד היה הפחד. הפחד הזה "שיקרה לו משהו". על המוות לא חושבים. כי אם נחשוב זה יכאב מידי. אם נחשוב נאבד את השפיות. והאמת, גם עכשיו לא חושבים.

כי גם עכשיו זה תקף, ואובדן השפיות נראה כלכך קרוב לנוכח הכאב, שכלכך בפנים, תמיד.  כי הוא כבר לא.