לימונים

כשהחושך מספיק סמיך, אפשר לאכול אותו. אבל צריך להיות ממש בשקט, ממש בלתי נראה. צריך לבדוק שאי אפשר אפילו לראות את אצבעות ידייך מול העיניים, ורק אז אפשר לפתוח את הפה ולנגוס בו. תנסו לנגוס בחושך, זה כל כך משונה –כמו לנסות לנגוס בקצפת.

לחושך טעם מלוח ומוזר מעט... כאילו חסר עוד משהו כדי להשלים אותו, אבל לא יודעים מה. בכל פעם שאני אוכל את החושך, אני מרגיש את התחושה המעצבנת של "זה עומד לי על קצה הלשון", ולמרות שזה באמת עומד לי על קצה הלשון, אני לא מסוגל לדעת מה זה.

אני כאן כבר ארבעים ותשעה ימים.

יום אחד באה אליי פיה. פיות הן דבר מיוחד, הן מסוגלות להגשים משאלות אם מבקשים ממש בנימוס, יש טקס שלם שצריך לבצע. כשהפיה נכנסה, הרכנתי את ראשי וחיכיתי. דקה, שתיים, היא באה, נגעה לי בקצה האף, ואני הרמתי את הראש ונשפתי את המשאלה שלי על הכנפיים שלה.

אחרי שלושה ימים הגיע אליי מכתב, הייתי צריך לחכות עד הבוקר כדי לקרוא אותו, וכשקראתי, זו הייתה רק מילה אחת.

"לימון"

וכך, לפתע ידעתי.

"מה זה?"

"זה עץ לימון"

"ומה תעשה עם עץ של לימונים?"

"אגדל אותם, כדי שנוכל לאכול"

"העץ כבר גדול עכשיו"

"כן, הוא גידל אותו יפה"

"את יודעת מה ראיתי בסרט?"

"מה?"

"בסרט, ראיתי מישהו שקובר את אח שלו ליד העץ שאהב"

"לא נקבור אותו ליד העץ"

"למה לא?"

"אנשים קוברים בבתי קברות"

"אנשים רגילים קוברים בבתי קברות"

"לא"

"תטעמי את הלימון הזה"

"חמוץ"

"צריך לקבור אותו מתחת לעץ, זה העץ שלו"

"אני צריכה לחשוב על זה"

"אני שמח שהסכמת"

"אל תדבר איתי על זה"

"תטעמי את הלימון הזה"

"אני לא טועמת את זה"

"יש לו טעם מיוחד"

"אל תאכל אותו"

"זה עץ הלימונים שלו"

"בדיוק"

הנפתי את אצבעותיי, לא ראיתי אותן מול עיניי, עכשיו אפשר לאכול. אכלתי לאט את החושך שלי, היה לו טעם מלוח והיה לו טעם של לימון, ולא סתם לימון, לימון מעץ הלימונים. היה לי טעם מר בגרון.

אני כאן כבר נצח וארבעים ותשעה ימים.

אכלתי את החושך שלי, והוא ירד במורד הגרון ומילא את בטני היטב.

חיכיתי שלושה ימים, הפיה חזרה לחדרי. היא חגה מול עיניי, עופפה כה וכה, הרכנתי את ראשי עמוק וחיכיתי שהיא תיגע בי, אבל כשפקחתי את עיניי לא הייתה כל פיה.