סיפור אמיתי

השנה הייתה 1996 ושום דבר בתחילתה לא סימן על הבאות...זה הגיע בצרורות.

הייתי אישה בשנות העשרים לחייה חובקת כבר ילד לחיקה והחיים זרמו בלי לחפש עומקים ותובנות

היה אושר טבעי.

חבוקה במשפחה עטופה בחום וקורנת משמחה היו ימיי דאז.

אימי הפכה בזמנו לסבתא צעירה ולא הייתה מאושרת ממנה.

טיפלה ועזרה כמו סבתא אמיתית של פעם, ליבה היה מלא בהתרגשות אל מול הנכד הראשון שכבש ליבה מהרגע

הראשון שהגיח לאוויר העולם...חגגנו לו שלושה חורפים והמשפחה הייתה בעננים.

זה היה יום ראשון אחד עד כמה שאני זוכרת, הגעתי מהעבודה והיא כהרגלה הייתה אצלי, שומרת על הילד.

עשינו קפה, לגמנו ושוחחנו כמו תמיד.

בספרדית שלה שלפה לי לפתע משפט שהקפיא אותי...הרופא שלח אותי לביופסיה בשד...קבעתי תור.

אני לא זוכרת אם הלב שלי פמפם במהירות או שהחסיר לי פעימה, אני רק זוכרת שנשאב לי האוויר מהראות

ולא הצלחתי לומר מילה ברגע הראשון...

ביופסיה מלמלתי ששבה אליי ההכרה...למה?

אני לא יודעת השיבה...הוא תמיד אמר שאלו ציסטות, הפעם זה נראה לו קצת חשוד.

אוי אמרתי לה...אין לך שום דבר, זה בטח הציסטות, הוא סתם רוצה להיות בטוח ולא לקחת סיכון.

יכול להיות אמרה לי וניכר היה שהיא לא בוטחת בדבריי.

הימים חלפו ויום חמישי תאריך הביופסיה הקיש בדלת.

אני אלך עם סבתא אמרה לי את תישארי בבית עם הילד...אני אגיע אלייך אחרי הבדיקה.

לא היו לנו סלולרים אז וההמתנה הדרוכה בבית מרטה לי כל עצב בראשי .

חיכיתי אפשר לומר בדלת פתוחה מצפה לשמוע אותה עולה ...את פסיעותיה המוכרות לי כל כך.

לבסוף שמעתי אותן ועוד פסיעות מוכרות מאחוריה...רצתי לחדר המדרגות שם היא עמדה ומאחוריה סבתי

פניהן נפולות וחיוורות...

מה? מה? דברי מה קרה ? אימא, מה אמרו לך?

נתנו לי מעטפה ואמרו לי לגשת דחוף לרופא...אני חושבת שהתוצאה לא טובה.

איפה המעטפה? תני לי אותה...

נכנסנו הביתה ומתיקה השחור הוציאה מעטפה לבנה...הבשורה שהייתה בפנים הייתה שחורה משחור.

באלו המילים הכתובות אשר קראתי, נחקקו לי עד עצם היום הזה ועד יומי האחרון אזכרם...

הוצא חומר עשכר ביותר בתאים דוקטליים ממאירים...את ההמשך לא קראתי באותה השנייה כי כל המילים

התערפלו לי נכנסו אחת בשנייה.

אני,  כן אני, קוראת ניסוח של מעבדה שפענחה גוש של אימא שלי בשד...

לא אימא אחרת לא השכנה לא הדודה לא אף אחת אלא אימא שלי.

היא מביטה בי מחכה שאומר לה את שהבנתי ואני לא מעלה את ראשי מהדף.

לא יכולה להביט בה...לא יכולה להסתכל לה בעיניים ולומר לה אימא, יש לך סרטן.

בערב אחרי שכל המשפחה הגיעה אליי וכבר הלכה...נשארתי אני ואלוהים במרפסת הקטנה, זו שהייתי תולה בה כביסה

ומתפללת כל לילה ומודה לבורא עולם.

היו לי רגשות מעורבים כלפיו באותו הלילה אך התגברתי על זה ואמרתי לו...אלוהים אני לא מפסיקה להאמין בך

למרות הכעס שיש בי על מה שקורה לאימי...זה המבחן שלי ואני לא מפסיקה להאמין בך, אני יודעת כי תציל אותה.

הימים שהגיעו מיד אחרי זה היו ימים מבולגנים...בכי, פחד, פגישות עם פרופסורים, אלף דעות, מאה עצות ובלי סוף נחמות.

נבחר הטיפול, נבחר הרופא, נבחרה הדרך למציאות החדשה בהתגייסות של כל המשפחה לקראת "הפרוייקט" החדש

"מצילים את אימא".

לאחר שבוע כבר הייתה בחדר ניתוח, כריתה מלאה, דרגה שתיים, שתי בלוטות נגועות ונשמה בעלטה.

יום וליל היינו סביבה לא משים ממנה לרגע.

יום אחד לפני שהחלה את מסכת הטיפולים הקשים שהמתינו לה ישבנו אני והיא בשיחה על החיים.

היא אמרה לי...תקשיבי לי, כל דבר שיש לך בגוף שלא נראה לך שלא מן הרגיל לכי לבדוק...אני פוחדת.

אמרתי לה אימא די...אין לי כלום הכול בסדר...וגם את תהיי בסדר, תהיי רגועה אמרתי לה.

יש לך נקודה בגב אמרה, ההיא שנקודת החן נפלה לך ונשאר לך מין בור קטן, לכי תבדקי את זה.

די נו את עם השטויות שלך ביטלתי אותה, יש לי את זה ככה כבר שלוש שנים מה נראה לך? אין לי כלום

את לא יכולה להיות עכשיו היסטרית על כל דבר.

בבקשה, בבקשה תלכי לרופא עור אני מתחננת, שיגיד לך שאין לך כלום, תלכי.

מאחר והייתה במצב שלא רציתי להרגיזה יתר על המידה הסכמתי וחשבתי לעצמי היא הולכת לשגע אותנו עכשיו בגדול.

קבעתי תור והלכתי...תחת אור וזכוכית מגדלת בחנה הרופאה את הנקודה יותר נכון מין חור קטן בבשר ואמרה

כדאי להוריד את זה...לא כדאי להשאיר שם.

למה? שאלתי, יש לי את זה כבר 3 שנים ככה, אני חושבת שהייתה לי שם נקודה שנשרה וזה מה שקרה.

אוקיי אמרה בכל זאת צריך להוריד, אני נותנת לך הפנייה.

יצאתי משם וחשבתי גם הרופאה משוגעת...כולם מציקים לי בזמן האחרון.

פניתי לכירורג שניתח את אימי, הייתי כבר על שולחן הניתוחים בהרדמה מקומית מיד אחרי שבוע.

אחרי מספר ימים צלצל הטלפון בבית, הרופא היה על הקו...תקשיבי מתוקה, הנקודה שהורדנו צריך להוריד עוד

היא לא נקייה.

לא כל כך הבנתי...מה זאת אומרת לא נקייה...מה יש לי?

זה סוג של סרטן עור...צריך להוריד עד שהשוליים יהיו נקיות את צריכה לחזור אליי.

אני רק זוכרת שהקאתי אחרי השיחה...הקיבה התהפכה לי...לא אמרתי מילה לאף אחד חוץ מבעלי.

אחרי יומיים שוב ניתוח לניקוי שוליים וציפייה דרוכה של כמה ימים...הגעתי למרפאה על פי הזמנה של הרופא.

תראי...היה לך סרטן עור מסוג סרקומה...סרטן קטלני...אך הצלנו אותך בזמן...אין צורך בשום טיפולים

ובשום דבר אחר...השוליים נקיות, נכון יש לך צלקת ענקית בגב אבל מזה לעומת החיים.

לא הבנתי אמרתי לו...על מה אתה מדבר איזו הצלה? איזה בזמן? יש לי את הנקודה הזו כבר למעלה משלוש שנים

לא קרה לי כלום...לא יכול להיות!!!

חמודה...הגעת בזמן, יכול להיות שעד לפני לא מזמן הנקודה לא הייתה במצב הזה ולאחרונה נהפכה למשהו אחר.

אם היית נשארת איתה עוד חצי שנה היו לך גרורות בכבד או בריאות...

עכשיו את בריאה לחלוטין...אפילו טיפולים אין צורך...מעקב מדי שנה וזה הכול.

לא ניתן לתאר את ההרגשה שיצאתי משם, גם לא את גודל ההלם...זו הנקודה שהייתה לי שם ולא התייחסתי אליה

הייתה לי כמלאך המוות הממתין לי בפינה...שום דבר כן, שום דבר לא היה מביא אותי לרופאה לולא אימא שלי חלתה.

בשיחה שהייתה לי באותו היום עם אלוהים אני חושבת שהבנתי עד כמה הוא נמצא שם בשבילי...

הוא לא ידע איך לפנות אליי, איך לומר לי בתי, גשי לרופא...את מזניחה, אני בטוחה כי המלאך השומר השתולל בפניו

וביקש לעשות הכול כן הכול כדי שאוכל להינצל...עד כי הוחלט בדיונים שמימיים כי אימי צריכה לחלות כדי שאני אנצל.

אחרי הכול ואחרי שכבר זה היא מאחוריי  סיפרתי לאימי ואני חושבת שגודל ההלם הביא אותה להדחקה...היא הייתה בתוך טיפולים קשים מאוד, בקושי שרדה.

אני חושבת שהיא בכלל לא קלטה מה גרמה המחלה שלה...ואיך היא הצילה אותי...

היום כמעט 14 שנה אחרי...אימא שלי ניצחה את הסרטן ממזמן...ואני גם...כאן ועכשיו...בזכותה ובזכות בורא עולם.

איני יודעת מה צופן לנו העתיד...אני מקווה שרק בריאות וימים יפים...אך אני בראות עיניי בהחלט ראיתי ניסים.

כל מילה שנכתבה בסיפור זה היא אמת לאמיתה בלי שום שינוי או טשטוש המציאות...