מאז שהוא זוכר את עצמו, ישראל פחד מהמוות.
ולא מדובר בחשש קל שהעניק טעם חד יותר לחייו, אלא בחרדה קיומית חסרת פשרות שעקבה אחריו בכל אשר ילך.
למעשה, אם תשאלו את אמו למודת הייסורים, תמתיק לכם זו שגם מלפני שהוא זוכר את עצמו פחד מהמוות.
ישראל ידע רק שמעל הכל, הוא לא רוצה למות.
עד עתה הכל היה טוב ויפה. חרדתו הפרימיטיבית מגובה בפרנויה מתוחכמת ומוח חריף, החזיקו אותו בחיים כחמישים וכמה שנים כנגד כל הסיכויים. אך עכשיו נגמר לו הסוס.
ישראל עמד למות.
כעובר, נמנע ישראל בדבקות מלבעוט בקירות הרחם, על מנת שלא לסכן עצמו לא לצורך. ככל שרצה לצאת לאוויר העולם, חשש מהסכנות הרבות האורבות בחוץ.
לפיכך, בבדיקת האולטרה-סאונד הראשונה שעברה אמו, התחזה בערמומיות לטחול נוסף. רק הרופא המיומן שביצע את הבדיקה הצליח לראות שלטחול האמור יש אוזניים, והוא מצוי מסיבה מוזרה כלשהי ברחם מפותח יתר על המידה.
התופעה התמוהה הגיעה עד לכינוס גניקולוגים בינלאומי שהתקיים באותו זמן. חלק גדול מהגניקולוגים הנכבדים היו בדעה שזהו אכן טחול גדול, או משהו, (כיוון שידיעותיהם של גניקולוגים באנטומיה, או ברפואה בכלל, אינן מן המעולות) ואין כלל לילדו. אולם לאחר הצבעה חשאית ובהשפעת הצירים הארגנטינאי והמיקרונזי הוסכם לנסות בכל אופן.
ואכן, משפחת תיכון קיבלה בהתרגשות הראויה את הבשורה הנעימה וחדר חדש פונה לפעוט. מה שלא כל כך מצא חן בעיני חלק מאחיו ואחיותיו, שהתלוננו על העובדה שחדרו גוזל מקום מחדריהם שלהם ומכיל יותר מדי מכשירי חשמל, ובכלל החזיקו בדעה שצריך לזרוק אותו לים.
כפתרון דמוקרטי, מונה אמיר, כאח הבכור, למשכין שלום. דבר ששמח מאוד את שרוליק שלנו, כיוון שמאז ינקותו, באופן אבנורמלי משהו, העדיף ישראל את חברתו של אמיר'קה על פני חברתה של אמו, בניגוד לנהוג בקרב רוב שכבת בני גילו. זאת כיוון ששפט נכונה שאמיר זה היה הבחור החסון ביותר בבית, ובכל מקרה של עימות שאף להיות בצד המנצח. כבר אז, בגיל 3 ימים, סיגל לו ישראל בחושיו החדים את היכולת לחשוב נכוחה ולא לסכן עצמו בשל סנטימנטים מיותרים.
אמיר'קה נהג לדאוג לאחיו הקטן ישראל, ולמרות שעבר זה מכבר לגור הרחק מהבית, במעונות האוניברסיטה, היה נוזף טלפונית באחיו ואחיותיו בכל פעם שאלו היו מכים את ישראל הקטן עד אובדן הכרה. וכך נאלץ ישראל הקטן ללמוד להלחם מגיל צעיר, דבר שלא הועיל כלל לשלוות נפשו.
ישראל אהב יותר מכל דבר אחר לאכול, כתינוק היה יונק בשקיקה ובמרץ. לא היה דבר מחמם לב יותר מהתמונה המשפחתית האידילית הזו. בערב, מול האח המבערת יושבת אמו האוהבת, ומחזיקה אותו בחיקה (כל עוד גודלו אפשר זאת, כמובן) אביו יושב בכורסתו ומביט בהם בחיבה, נושף במקטורתו בשלווה. וישראל הקטן יונק, ובו בזמן מנופף במרץ בידיו וברגליו, כמנסה להרחיק את אחיו הגוהרים מעליו ומנסים..ובכן, לזרוק אותו לים.
בערך בזמן שמלאו לישראל ארבעים, החלו להתגלות סדקים באידיליה המשפחתית. ישראל הקטן לא היה כל כך קטן עוד, אלא שרירי ומסוקס בשל מאבקיו הקשים.
כלומר ,שרירי ומסוקס פרט לכרס הענקית שהשתפלה מעל מכנסיו. סיפור קצת מצחיק, שנגרם בשל אי הבנה של הוראות רופא המשפחה, דר' בן גוריון, שהרך הנולד יכול להוסיף עד ארבע מאות גרם בכל יום. וזהו! אפילו לא אחד יותר.
הרופא הנכבד נתן הוראות אלה כיוון שנכנע להוריו החרדים של שרוליק, שדאגו פן לא יגדל. וגם בגלל שאמא של שרוליק נתנה לו, בשביל שירשה.
הסיפור הסתבך כאשר לאחר זמן, כשלא השגיח הרופא הקפדן, נפרץ הסכר לכל הרוחות ושרוליק אכל ללא הפסקה.
כמעט בלי הפסקה, חייבים להודות, כיוון שמדי פעם היה מתבייש בכך שהוא עדיין יונק, ומכריז שהוא הולך מעכשיו להסתדר לבד, ולא צריך אפאחד, אפילו לא את אמיר'קה, והוא ידאג לעצמו לאוכל והנה הנה הוא הולך להכין את תבשיל הסוסים שלו, סוסיתא, שלמד לגמרי לבד להכין . ואוטוטו הוא מאבד את הכרס, וחוזר להיות קטן וזריז כפי שהיה.
אבל, הבעיה הייתה שישראל שלנו פחד למות. פחד נורא. ולכן מעולם לא התקדם מעבר להכרזות.
רק משהתגלה אצלו גידול ממאיר, אי שם בשנתו החמישים (גידול שהתפתח מדלקת בפצע לא מטופל בידו הימנית, החבולה מלהכות ללא הפסק את אחיו הקטנים יותר, תחביבו לשעות הפנאי). החל שרוליק לשקול ברצינות את חייו. ללא חיי אהבה (פרט לאותה בחורה ממיקרונזיה, אבל היא הייתה שחורה, אז זה לא נחשב. ככה אמר לו החבר שלו פיני), חי עדיין בתמיכת הוריו וסובל מכרס ענקית שהביאה אותו למצב מתקדם של אי ספיקת לב, לא היה ישראל מרוצה מחייו עד עתה.
ומשום שסיכויי ההחלמה שלו היו אפסיים (מה גם שדר' קלינטון, רופאו הוותיק, התפגר מעגבת לאחרונה. והבחור החדש בקופת חולים, דבליו, לא מצא חן בעיניו בכלל) ישב ישראל ובשלווה הכין עצמו למות. בשלווה, אתם שואלים?
כן, ישראל שלנו מצא לאחרונה נחמה בספר שמצא פעם במגירת הגרביים של אבא. מתחת לכל הספרים עם התמונות של הבחורות הערומות נמצא הספר הזה, בלי תמונות ועם ניקוד משונה. ישראל ישב וגמע בשקיקה את תוכנו.
היו שם המון משפטים שמצאו חן בעיניו, ובעיקר - הספר הזה השקיט במשהו את חרדתו. היה שם משפט אחד, בלי מילים יותר מדי גדולות, משהו על תמות נפשי עם עמודים. וישראל החליט מה יעשה. הוא לא ילך לבד, חייך.
וכך, חוזר לעצמו, העולם מצטלל סביבו, ישב ישראל במטבחון הקטן שלו, וחשב למי הוא הולך לפרק את העצמות פעם אחת אחרונה, הוא והחבר שלו אריק, בשביל לחגוג ככה טוב את מותו שלו, ממנו לא פחד עוד.
