לזכרו.

 

 

פתאום כשכולם עזבו, היא  מוצאת את עצמה לבד, נתונה בשקט אכזרי.
בשקט שאחרי. שקט מוזר אפוף ריח נכרי.
נדמה שתוך שבריר שנייה, הוא איננו, ונפשה מיוסרת ומסרבת להאמין שזה אמיתי.
כי פתאום השקט כל כך רועם. וכל כך עוטף.

נשארת עם חלומות אבודים – על אהבה גדולה, בית קטן, גינה, וילד.
ילד קטן ומתוק, בעל עיני תכלת גדולות כמו שלו המביטות אליה מנגד.
אז היא ביקשה להישאר לבד, להתייחד עם זכרו.
לבשה את חולצתו,
והריח שדבק בה מזכיר לה אותו.
שכבה במיטתו, בין הסדינים שעדיין אצרו את ניחוחו,
ובכתה, כי לא ידעה מה לעשות עם עצמה. 
רצתה לספר לו שקשה לה כשהוא איננו, ורוצה שיחזור,
שהלילה והבוקר הם הרגעים הכי קשים,

בדיוק ברגע בו החושך נוגע באור.
בלילה חושבת ולא נרדמת, לא מסוגלת.
נזכרת ומדמיינת את פניו, עיניו, ואת החיוך...
ובבוקר, אחרי לילה ארוך שלא חולמת,
רק פוקחת עיניים, והכאב נוחת בעוצמה הולמת.
כאב מטורף בלב. בלתי נתפס.
מספיקה לחוות כל כך הרבה עצב,
בזמן כל כך קצר,
ושום דבר לא יוכל לנחם אותה
כי כל דבר מזכיר לה אותו, צוחק, מדבר, מחייך...