ראשי בין ידיי, שיערי מבולגן וחושך בחדר. אני יושב בעלטה ואינספור מחשבות רצות במוחי. אלוהים – התחושה המדהימה המהפנטת הזו...
הלכתי אולי עשר פעמים להופעות שלה, ראיתי אותה, כל כך יפה ומהממת. ראיתי את רגליה השזופות מתרוממות מעלה-מעלה, מדלגות, קופצות גבוה אל השמיים. ראיתי אותה מסתחררת סביב עצמה, בעיניים עצומות, בחיוך קטן ומושלם, נהנה מכל רגע ומלא כל כך. ראיתי איך הצלילים נכנסים לשיערה החום והמתנופף ואיך הם מקיפים את מותניה ומותחים את עיניה באושר.
אלוהים עדי שאני אוהב אותה, אני אוהב כל פרט קטן בריקודה, אני אוהב את הצורה שבה היא זעה, את הבעות הפנים המתחלפות, את העובדה שלעולם היא לא רוקדת למען מישהו – רק למען עצמה. אני אוהב את כך שהיא תמיד נראית כאילו היא נכנסת לתוך האוויר, כאילו היא חודרת לתוכו... צוללת.
אני אוהב את העובדה שאני לא יכול להתיק ממנה את עיניי.
אני רוצה לקחת אותה איתי ולדבר איתה במשך נצח, לראות את שפתיה מתעקלות בחיוך, את רגליה הארוכות מהלכות בקצב לצדי, את שערה מתנופף קרוב אליי ואת נשמתה הרחוקה ממני מרחק שלוש שורות פורצת החוצה כפי שפרצה היא אל תוך ליבי.
יום שלישי, השמיים אפרוריים כמו שהיו בכל ימות השבוע, לפני דקות ספורות היא יצאה החוצה מחדר ההלבשה. זו הייתה ההזדמנות שלי.
יצאתי החוצה, לבי דופק בעוז, נשמתי קצרה. ראיתי אותה בג'ינס רחב, רגליה הוסתרו היטב מתחתיו. היא לבשה סווטשירט אפור ונשענה על הקיר בעודה מעשנת סיגריה. עיניה היו מצומצמות והיא הביטה לעבר נקודה בלתי ברורה.
כמה פעמים כבר דמיינתי את הסיטואציה. אבל זה היה מעבר לכל דמיון.
אמרתי שלום. היא נשפה את העשן החוצה והסבה את ראשה לעברי. היא עדיין הייתה מאופרת באיפור במה.
"היי" היא אמרה.
"את רוקדת ממש יפה" זה היה כל כך טיפשי.
"תודה" היא אמרה והחזירה את מבטה לנקודתה.
עברה דקה אחת, אולי. היא המשיכה לעשן בשקט, היא השתעלה פעם אחת שיעול כבד. היא זרקה את הסיגריה על האדמה וכיבתה אותה עם נעלה. לא עם נעל הריקוד שלה.
היא הוציאה סיגריה נוספת, תלתה אותה בזווית פיה והדליקה אותה.
לא יכולתי להביט בה יותר. אם הייתה נראית אומללה, הייתי אוסף אותה אל זרועותיי ומנחם אותה, הייתי הורג כל דבר שעומד לפגוע בה, הייתי עומד לצדה. אבל היא הייתה כל כך מציאותית ואני פשוט לא יכולתי להסתכל.
בדיוק כשהתכוונתי ללכת הופיע גבר. הוא היה גבוה ממני, היה לו שיער ארוך. הוא התקרב לעברה ולקח את הסיגריה משפתיה, שואף ממנה ומחזיר אותה אליה.
"איך הייתה ההופעה שלך?" הוא שאל אותה.
"כרגיל" היא אמרה ולא הוסיפה.
הם זרקה את הסיגריה חצי האכולה על האדמה, הגבר אחז במותניה, והם הלכו. היא לא אמרה לי מילה, גם הוא לא.
בעטתי קצת חול על הסיגריה, הסתובבתי וחזרתי לביתי.
למחרת באתי להופעה שוב, ראיתי את החיוך הקטן, השלם על פניה ודמעות זלגו על פניי בשקט, עד שכמעט לא ראיתי אותה יותר.
- זה לא ממש טוב. אבל תגובות בונות יתקבלו בברכה -
