חסדים

אלעד היה ילד קטן. קטן במונחים הכלליים. הוא ישב על האדמה ברגע הזה, בצל של העץ הגדול ואכל עוגייה. הוא אכל אותה לאט, לאט, כאילו היא יקרה ועדינה מאוד. השמיים היו כחולים, ולא היה אף אחד ליד העץ. הוא רצה לבכות והוא רצה לשבת בשקט ולחייך. אבל הוא לא עשה אף אחד משני הדברים האלה, הוא קם והתחיל ללכת.

הוא צעד לאט, לא היה לאן למהר, הוא רמס את הדשא ברגליים יחפות והצטער.

הוא עדיין החזיק את העוגייה שלו, היא הייתה טעימה, השמיים היו כחולים, האדמה הייתה רכה והדשא היה ירוק. אלו היו חסדים קטנים-גדולים.

אלעד ראה שלושה דרורים. הם היו חומים, קופצניים ויפים להפליא. הוא הביט בהם וחשב שהם אפילו יותר קטנים ממנו. מישהו, הוא חשב, נתן לו את העוגייה ונתן לו את השמיים והאדמה. אלעד היה ילד גדול ליד הדרורים, לכן הוא נתן גם להם חסד קטן, הוא נתן להם את העוגייה. הם עפו במהירות כאשר היא נחתה על הרצפה, אבל אז שבו וניקרו בה שוב ושוב.

הוא המשיך ללכת, העננים נעו באיטיות מעליו בשעה שהבחין בצוק. הוא טיפס באיטיות אליו, האבנים הידרדרו מטה, אבל הוא לא נפל. הוא התיישב על הצוק ומתח את רגליו קדימה. הוא הסתכל מסביבו ותהה כמה חסדים קטנים יצטרך להעניק כדי להיות שווה ערך לחסדים שניתנו לו היום, וכמה יצטרך להעניק כדי להיות שווה ערך לחסדים שיינתנו לו במשך תקופת חיים שלמה.

הוא נעמד על הצוק ורצה לבכות. הוא היה קטן מאוד ליד השמיים, זעיר לעומת העולם, לעומת החלל האינסופי. הוא הרגיש חסר משמעות כל כך... בן חלוף חלש. איך יוכל לגמול לאדמה? לגמול לשמיים ולדשא?

הוא פסע על הצוק, לאט, בדעה צלולה. עוד צעד... עוד אחד... ובדיוק כשהחל ליפול, רוח באה ונשבה בפניו. אלעד זע אחורה, בדיוק במידה המספקת.

הוא חזר לשבת, דמעות ניגרו מעיניו ונשימותיו היו מקוטעות. הוא נשכב על בטנו ופרס את ידיו. הוא בכה לתוך כר הדשא.

אלעד היה ילד קטן, העולם היה גדול. הוא נתן לו הכול ולא דרש דבר בתמורה, אבל אלעד העניק לאדמה את דמעותיו, בבזמן שהעולם העניק לו את השמש כדי לייבשן.