1400 – יושבת בחדר.
הוריה מתארגנים לטיסה, אורזים דברים אחרונים.
'חמודה, אנחנו הולכים, בואי להגיד שלום', אימה צועקת.
'רק רגע', היא עונה.
'אל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה', אמר אביה בטון הומוריסטי.
'אין בעיה', ענתה, מנסה להקנות לקולה טון הומוריסטי, מה שלא נראה שמצליח במיוחד.
'טוב, אנחנו צריכים ללכת, המונית מחכה בחוץ', אימה האיצה באביה.
'מספרי החירום נמצאים ליד הטלפון, ויש לך את מספר הפלאפון שלנו בחו"ל', כרגיל, היא מרגישה שאימה מנסה יותר מדי.
'אני יודעת, ואני תמיד יכולה להתקשר למישהו מהמשפחה אם משהו קורה, אני יודעת, אני יודעת'. היא כבר היתה מורגלת לכל זה, היא היתה רגילה שהוריה נוסעים לחופשה ומשאירים אותה לבד בבית.
'ביי חמודה, נתגעגע', אביה אמר, רגע לפני ששניהם יצאו וסגרו מאחוריהם את הדלת.
'סוף-סוף', היא חשבת לעצמה, 'סוף-סוף בית ריק'.
היא כל-כך התגעגעה לבית ריק.
1410 – יושבת בסלון.
כבר עבר חודש מאז שהיא ישבה בסלון.
היא לא אוהבת להיות שם כשההורים שלה שם.
שמה דיסק במערכת.
הראשון שהיא רואה, לא משנה לה איזה.
מגבירה את המוזיקה, שלא ישמעו אותה.
שלא ישמעו אותה בוכה.
שלא ישמעו אותה צורחת.
אם הוריה היו יודעים שזה מה שקורה כל פעם שהם עוזבים, הם לא היו נוסעים.
או שאולי כן.
אולי הם דווקא יודעים.
אולי הם פשוט רוצים לברוח.
1413 – אחרי צרחה אחת ארוכה.
היא בקושי נושמת.
נופלת על הריצפה, באמצע הבית.
1420 – אוזרת כוחות.
הולכת לחדרה.
פותחת את המגירה.
אותה מגירה, שהוריה תמיד ידעו, שלא משנה מה, הם לא פותחים.
לא משנה כמה שהם דואגים, או כמה שהם סקרנים, הם לא יפתחו את אותה מגירה.
אחרי אותה פעם, שאימה היתה קצת יותר מדי סקרנית, היא כבר למדה את הלקח.
כשהיא נכנסה לחדרה, וראתה את אימה יושבת ליד המגירה הפתוחה, מדפדפת במחברת, זו שהיתה כמו יומן בשבילה, היא התחילה לצרוח על אימה, שתצא לה מהחדר, מהחיים.
היא מיד לקחה תיק, שכבר היה ארוז ומוכן, תיק גב קטן, והלכה לכיוון הדלת.
היא רצתה לברוח.
אבל אימה לא נתנה לה ללכת.
היא תפסה בזרועה.
וסטרה לה.
אחרי ההלם הראשוני, היא השתחררה מידה האוחזת של אימה.
ורצה לכיוון המטבח.
לקחה סכין.
התקרבה לכיוון אימה.
ואז אביה נכנס.
איזה תזמון.
'זה תמיד התזמון שקובע', חשבה לעצמה.
מאז, הוריה יודעים, שלא משנה מה, הם לא פותחים את אותה מגירה.
היא פותחת את המגירה, ומוציאה משם מתנה.
מתנת יום הולדתה, זאת שהיא קיבלה מהוריה ליום הולדתה האחרון.
יום הולדתה השישה עשר.
היא חזרה הביתה מיום לימודים קצר יחסית, והוריה לא היו בבית.
היא ראתה פתק על השולחן.
'נסענו לטורקיה.
חופשה קצרה של כמה ימים.
אנחנו לא בטוחים מתי נחזור, אז אל תדאגי, ותסתדרי לבד.
מתגעגעים,
אמא ואבא.'
'טוב, עוד כמה ימים לבד בבית', חשבה לעצמה.
לאחר שבוע, הוריה חזרו.
בלי מתנה.
בלי איחולי יום הולדת.
'אמא, אבא, הבאתם לי משהו ליום ההולדת?', היא שאלה בציפייה.
'אוי, שכחנו, מצטערים', אימה ענתה, 'אבל תסתכלי בתיק הצד שלי, ותקחי מה שאת רוצה'.
היא פתחה את התיק, וכל מה שהיה שם, זה בקבוק וודקה חצי-מלא, עוד שני בקבוקי וודקה ריקים, וקופסה חצי-ריקה של גלולות למניעת הריון.
היא לקחה את בקבוק הוודקה החצי מלא.
היא הוציאה מהמגירה את בקבוק הוודקה, ושתתה כמעט הכל בבת-אחת.
היא תמיד אהבה וודקה.
מאז שהיא היתה קטנה, הוריה היו נותנים לה לשתות קצת וודקה באירועים.
וכל פעם שהיא היתה שותה, היא היתה שוכחת לכמה רגעים שאימה שתתה.
והרבה.
היא כבר לא שמה לב להתנהגות של אימה.
היא כבר לא התרגשה מכל דבר קטן שאימה היתה עושה, אחרי שהיא שתתה.
היא רצתה עוד.
והיא ידעה בדיוק איפה לחפש.
היא הלכה לחדר של הוריה, והלכה לכיוון השידה של אימה.
היא פתחה את המגירה הראשונה.
המגירה היתה ריקה.
היא פתחה את המגירה השנייה.
המגירה היתה ריקה.
'הם בטח לקחו איתם הכל, כרגיל', היא חשבה.
'טוב, נסתדר בלי'.
1427 – הולכת חזרה לסלון.
מדליקה טלוויזיה.
'עוד אחת מהקומדיות הרומנטיות האלה', היא חשבה.
היא אף-פעם לא אהבה קומדיות רומנטיות.
הכל צפוי מראש.
הסוף תמיד טוב.
היא אוהבת סרטים יותר מציאותיים, כאלה שאף-פעם היא לא תוכל לנחש מה יהיה הלאה.
מה יהיה הסוף.
1500 – נמאס לה מהטלוויזיה.
'למה הם חייבים לחזור כל פעם?', היא חשבה לעצמה, 'למה אני לא יכולה פשוט לחיות לבד?'.
נמאס לה כבר מההורים שתמיד בוחנים אותה, נמאס לה כבר שתמיד כשהיא צריכה אותם, הם לא שם.
הם תמיד שם כשהיא רוצה להיות לבד.
הם תמיד שם, בבית, מתעלמים.
תמיד כשהיא צריכה אותם.
הולכת לכיוון המטבח.
לא חושבת על כלום.
מנסה שלא לתת להיגיון להשתלט.
רוצה לעשות מה שהלב אומר לה, ולא הראש.
לוקחת סכין, אותה סכין שהיא איימה איתה על אימה.
אותה סכין שהשאירה צלקות על זרועה.
1506 – שוכבת על הריצפה.
עיניה פקוחות, הסכין נפלה מידה.
דם על הריצפה.
'אולי עכשיו יהיה יותר טוב', היא חשבה, 'אולי עכשיו...'.
היא הספיקה לכתוב על הריצפה, עם אצבעה, בדם טרי, 'אני שונאת אתכם'.
היא הספיקה להגיד להם, או אולי רק לרמוז, שהם לא באמת היו הורים, והם לעולם לא יהיו.
