התרגעות במדבר

התרגעות במדבר

הרוח  היתה קרירה מעט, צינת בוקר של קרני שמש ראשונות, שקט מדברי שלא התחבר לשום דבר מהמולת היומיום.

כשיצא מהרכב, רגליו משכו  את גרגירי החצץ שבין הרגבים, כאילו מבקשות לייצב את עמידתו.

הוא פסע אל שיפולי המצוק...

המראה שנגלה אליו היה מדהים.

גבעות חשופות, מעוגלות ברכות, קימורי טבע שיד אדם לא הגיעה אליהם , והמצוק היה חד ואימתני.

כאילו רצה לומר לו , אני כאן, עוד מימים ימימה הייתי כאן,   וכאן  אהיה גם אחריך...

חריצים שנפרצו בינות לשיפולי ההר העידו על מים שזרמו שם לא פעם בימים של שטפון ועוצמת מים אדירה, שבכוחה היה לרקום פסי צבע בהירים  בינות לגלי ההר, עד לסלע האבן הקשה.

הוא אסף את ידיו , חובק את חזהו בשולי מעיל הפליז המלטף והעביר את קצותיו אל שולי לחייו בתחושה של חמימות.

עוד רגע וקול המטוס המתקרב העבירו אל רעש  האות לעלות אל על, אל המרומים.

האם זוהי התרוממות הרוח? שאל את עצמו. כמיהה לשקט שאבד? להפוגה ממתח היומיום העוטף אותו כל כך?

חלום?

מציאות של רגעים שאותם אוכל לנצור ולקחת איתי לכל מקום שארצה בחזרה כשאהיה שוב על הקרקע...כך אמר בליבו.

המראה היה מדהים, הכל פרוש כמרבד , אופק אל אופק ומבט רחב............

הוא חשב על יופיים של החיים, ויכולתו הבלתי מוגבלת ליהנות מהם, אך גם ידע מיד להכיר במגבלות העומדות כחומות בצורות, כמו הצוקים בקניון הפרוש לרגליו, ואינם מרשים לו לפרוץ את גבולות הואדי.........

עם זאת , הביט וראה את יופיו של הואדי, את ערוציו הפתלתלים, את הירוק והפריחה שלבלבה  בינות לסלעים,את קני הנשרים בחגבי הסלע, ואת השמש הזורחת שנצנצה במימי הגבים.הוא ראה את דמותה  מחייכת אליו, את צחוקה ניבט אליו מבעד לטבע, והוא חייך, מתגעגע....                  ©רונית 2.09